רציתי למות יחד איתך, אבל חשבתי על בתנו

אני יושבת פה עכשיו, שלושה וחצי שבועות אחרי, עדיין לא מעכלת את הכאב הנורא שיש לי בכל חלק מגופי, ובעיקר בלב שמרגיש כאילו הוא התפוצץ לאלפי חלקיקים. אני לא יודעת איך אני מצליחה להרים כל בוקר את הראש מהמיטה בידיעה הקרה והנוראית שאתה איננו עוד...

היינו זה לזה עולם ומלואו. מגיל 14 וחצי ידעתי שאתה האדם שאיתו אתחתן, אביא איתו ילדים, וגם האדם שאיתו אמות, ופתאום הכל נעלם בבת אחת, ברגע אחד, בשנייה אחת מרת גורל.

• נרשמתם כבר לעמוד הפייסבוק של ynet?
  

• בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
  

זכרונות מציפים אותי בכל רגע ביום, בכל שנייה. אני לא צריכה לעצום את העיניים כדי לראות את הזכרונות האלו, הם פשוט רצים לי מול עיניי הפתוחות לרווחה.

הרגע הראשון שהסתובבת אליי ושרת לי בשקט "I love you" מתוך השיר של סטיבי וונדר, הרגע השני בו סובבת אותי לנשיקה עצומה, הנשיקה הראשונה שלנו, מתוך כל כך רבות שהיו אחריה. ואז הראש מקפיץ אותי קדימה ליום הגיוס שלך, כמה בכי היה שם, וכמה בכי היה באותה שבת ראשונה כשהודעת לי שלא תגיע, וכמה אהבה היתה בשבת שאחרי.

עוד קפיצה אל העבר, יום החתונה שלנו. איך איבדתי את הראש ובקושי נשמתי, ואיך אתה היית שקול, הגיוני ועם הרגליים על הקרקע. והשיר ששרנו ביחד, "שבועת אוהבים" של ישי לוי וגאולה מדיאל, שאחר כך הפך בפי כל חברינו להמנון של בלה ואריק:

אוהב אותך עד שייפלו שמיים

אוהב אותך כמו אדמה למים

אוהב אותך היום, אוהב אותך מחר

אוהב, אוהב ולא נשבר

אוהב כמו שמש במרום

אוהב אותך כמו לילה לחלום

אוהב אותך בחום

אוהב אותך מלב

אוהב אותך, כן הכאב

בי נשבעתי,

אהוב שלי

כל עוד נשמה באפי

אוהב אותך לעד, לא אשאירך לבד

שלך אני עד יום מותי...

"בלה היא יוצאת... אני רואה אותה", צעקת לי מבעד עיניים דומעות בחדר הלידה, ואני, שהייתי כאובה כל כך, לא הצלחתי אפילו לחייך. הילדה הזאת, שהבאנו יחד אחרי שנתיים של נסיונות קשים וכואבים, היתה פרי האהבה המוחלטת שלנו ואחת מהגאוות הכי גדולות בחייך, וגם בחיי. אהבת אותה אהבה ששום אב אחר לא יכול לאהוב את בתו בצורה כזאת, אהבה אמיתית.

"היא יוצאת", צעקת לי בעיניים דומעות מחדר הלידה. בלה, אריק ז"ל וקורל

לא יכולה להאמין שאתה איננו עוד

"שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד", מלמול חוזר, מחזיקה בידך הקרה כקרח, על הרצפה הקפואה, בעוד צוות של פרמדיקים עושה לך החייאה, "שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד" שוב ושוב, וכלום לא עוזר. הוא לא שומע, הוא לא שומע.

אמא שלך, שמרוסקת על הרצפה לידי, אומרת לי "בלה הוא מת", ואני עונה לה "לא, הם יצילו אותו, את תראי, הם יצילו אותו".

והם לא הצילו אותך.

שכבתי על הרצפה הקרה לידך חצי שעה שנראתה כמו נצח, מחבקת אותך, לא יכולה להאמין שאתה איננו עוד. מחבקת, מנשקת, מדברת איתך, והם סחבו אותי משם, באפיסת כוחות, המשפחה. הם לקחו אותי ממך וכל מה שרציתי זה להמשיך להיות איתך, למות איתך יחד, כמו שאמרתי לך כל הזמן, "אם יקרה לך משהו, אני אמות".

אמרתי לאחותי "תשמרי על קורל שלנו, תשמרי עליה", והיא בוכה לידי ואומרת לי שאין מצב, שאני חייבת לחיות, ולי לא נותר כלום עוד, כלום.

הילדה שלנו ראתה את כל המתרחש, את אבא נופל מהמיטה, את אמא צועקת ומחיה אותו, את אמא משתוללת ובוכה, את הפרמדיקים שממשיכים לנסות להחיות אותו. הילדה הקטנה שלנו, שרק לפני שלושה חודשים מלאו לה שנתיים, שהיתה משוש חייך, היחידה שהצליחה לחדור לליבך יותר ממני, הילדה הזאת היתה פתאום לנגד עיניי. ראיתי אותה גדלה בלי אמא ובלי אבא, יתומה בעולם הזה. וראיתי אותי מגיעה לשמיים, ואותך כועס, אתה שאהבת אותי כל כך, לא רוצה לראות אותי, כי השארתי אותה לבד בעולם, כי נתתי למישהו אחר לגדל אותה.

אולי בני אדם לא זכאים לחוות אושר עילאי כזה

אז אני קמה בבוקר, ונושמת, נשימה אחת אחר השנייה. רק נושמת, לא חיה, לא צוחקת באמת, לא אוכלת, לא שותה, רק נושמת, כי זאת הצוואה שהשארת לי: להמשיך לחיות אחריך ולגדל אותה, אז אני מגשימה חלק מהצוואה, אני רק נושמת, לא חיה.

אתה היית החיים שלי, אהוב שלי. ככה תמיד הייתי קוראת לך, ככה הייתי עונה לטלפון כשהיית מתקשר אליי. איזה חיים יהיו לי אחריך?  

אהבתי אותך כל יום במשך 15 שנה, מהרגע הראשון שנכנסת לחיי. אהבתי אותך כל רגע קצת יותר, אם דבר כזה היה אפשרי בכלל, חלמתי אותך כל לילה במשך 15 שנה, כל לילה, לא משנה איזה חלום, אתה היית שם, ונשמתי אותך בכל שנייה.

אולי אני הבאתי את זה עלינו, הרי אהבה שכזאת היא לא טבעית. כולם מסביב אומרים לי שהם לא ידעו שאהבה כזאת היתה יכולה להיות קיימת. אז היא התקיימה, וביום אחד, ללא שום הכנה מראש, וללא שום אפשרות שלנו להילחם בגורל, יום אחד קודם עוד היית חי, וביום השני, מת.

אולי אהבה כזאת יכולה להתקיים, אך רק לתקופה מוגבלת של זמן, כי לא מגיע לנו, בני האדם הפשוטים לחוות אושר עילאי כזה. אהבה כזאת שמורה כנראה רק למלאכים, לגן העדן.

ואולי אוכל לאהוב ככה שוב, ביום שבו חיי יגיעו גם הם לקיצם. מתי שזה יהיה, ניפגש שוב, ותאהב אותי שוב, כפי שאף אדם לא אהב לפני, ואף אדם לא ידע אחרי.

כל חיי ידעתי שאתה שלי לזמן קצוב

אני לא זוכרת מה זה להיות לבד, אריק, אני לא חושבת שאני יודעת מה זה לא להיות נאהבת על ידך. לא יודעת איך לקום כל בוקר ולא לנשק אותך עשרות נשיקות לפני שאתה יוצא לעבודה, לא אחת, עשרות, עד שהיית מתעצבן ואומר לי "בלה אני אאחר לעבודה", ואז הייתי אומרת לך "טוב, עוד אחת אחרונה". 

אהבה שהחלה בילדותנו

בכל רגע שלא ראיתי אותך הייתי נכנסת לחרדות שיקרה לך משהו, אז מבחינתי כשהיינו נפרדים וכל אחד היה הולך לעבודה וליומו העסוק כל נשיקה היתה נשיקה אחרונה, כי ידעתי כל חיי, שאתה שלי לזמן קצוב. ידעתי את זה, חרדתי מזה, בכיתי מזה בנסיעות ארוכות שהיו ולבסוף קיבלתי את זה כנבואה שמגשימה את עצמה.

אתה היית הכל בשבילי, אריק, הכל. אבל אני חייבת להמשיך, אני לא רוצה, לא רוצה לחיות עוד רגע אומלל בלעדיך, אבל אין לי ברירה. אתה מחייב אותי, זה אתה שמכריח אותי לקום בשבילה בבוקר, להתמודד עם החיים הנוראיים האלו שנותרו לי, לבד. עם חברים רבים מסביבי, משפחה שאוהבת ותומכת לכל אורך הדרך, אבל בלעדיך, ומבחינתי - לבד.

אוהב אותך בכל חיי, בכל רגע, בכל נשימה. וכמו שבכל מכתב פשוט שהייתי כותבת לך הייתי חותמת, אחתום גם עכשיו

לאהבת עולם ולנצח,

שלך,

אשתך