הגופיה המנופחת שלי גרמה לו לחשוב שזו אהבה
ממתי סטוצים של שלוש שניות לאקט זוכרים אותי אחרי שלושה חודשים, וממתי בדיוק אני הבייבי שלהם? מה, העולם התחרפן?!
נפגשנו ביולי, כשהעיר רתחה מחום ומעצבים. הגופיות המנופחות שלי גרמו לו לחשוב שיהיה כאן סיפור אהבה, אבל אז הוא קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה מהמכון הבינלאומי לעצבות בלוס אנג'לס, ביקשו ממנו להיות המסחרר התורן במחלקת החשיבות העצמית של התדמית הגברית הטיפוסית.
אז הוא הלך. בינינו, אתם הייתם מסרבים להצעה כזאת שווה? גם ככה לא היה לי יותר מדי מה לתת לו. אחרי שבועיים הוא שלח גלויה צבעונית עם הרבה ים וקישקש על משרה מכובדת וימים טובים וחתם: מתגעגע.
מתגעגע בתחת שלי. כבר הייתי שקועה לגמרי ברומן הווירטואלי החדש שלי עם "מאבד האחיזה" מתל מונד. גברים מוכי גורל זה הכי בשבילי. מה לי ולגברים מתגעגעים? חוץ מתמריץ מדגדג להתעללות הם לא עושים לי כלום. אבל אפילו אני לא יכולה להתעלל בגבר שנמצא מעבר לים. התמקדתי ב"מאבד האחיזה" שלי. הוא היה בטוח שרודפים אחריו חייזרים. זה העסיק אותי מספיק לילות.
אחר כך התחיל החורף, ואיתו איזה שבעים שעות ברציפות של אובססיית "הסחבק הגדול", ושכחתי מהעולם.
אתמול, בדיוק כשהמעצבנת ההיא יללה ש"זה לא פיייייייר!" נשמעה דפיקה בדלת. בהתחלה התעלמתי, כי היה יותר מעניין לראות אותה בוכה, אבל הדפיקות לא נפסקו. להיפך, הן התגברו. הלכתי לפתוח את הדלת כשאני מתכוננת לנבוח הכי חזק שאני יכולה, ונאלמתי דום כשראיתי אותו עומד בפתח, עם חיוך רחב, ונוהם לי: "היי בייבי. חזרתי".
ממתי סטוצים של שלוש שניות לאקט זוכרים אותי אחרי שלושה חודשים, וממתי בדיוק אני הבייבי שלהם? מה, העולם התחרפן?!
רציתי להגיד לו שיחזור כשמזג האוויר יתבהר קצת, אבל הוא כבר נכנס, התיישב על הספה שלי (בבית שלי!) והודיע שהוא חייב קצת חום ואהבה. שהוא זקוק למגע. שהוא צריך חיבוק.
"אתה לא אמור להיות איזה תותחן לשעבר בגולני?"
"תגיד לי", מצאתי את המילים ואיתן את העצבים די מהר, "אתה לא אמור להיות איזה תותחן לשעבר בגולני, מלך השערים של השכונה, והמשורר השווה שמפיל נשים כמו זבובים מהתיכון?! מה נסגר איתך?!"
הנביחות שלי לא עבדו בכלל על המטר שמונים ושתיים הזה עם שבעים ואחד השרירים העשויים היטב שלו. הוא גם השתזף שם קצת, והמראה הכללי שלו היה די סבבה. אני לא אומרת. אבל מה עשיתי רע בחיים שאני צריכה עכשיו לעזוב הכול וללכת להתחבק עם מישהו שאני מכירה שתי דקות ושמעניין אותי כמו התחזית בתאילנד?
"בואי, בייבי. את תאהבי את זה"
"אוף, הטייץ הדהוי הזה כל כך מחרמן אותי", העליב נמרוד את הטייץ שיש לי כבר שמונה עשרה שנים, "בואי, בייבי. את תאהבי את זה. תפסיקי להילחם בדחפים הטבעיים שלך".
הלכתי אל הזרועות השריריות, מה אכפת לי. עם תקווה חסרת בסיס שמוטב שיהיו כמה גבולות שייחצו בחיבור המבטיח הזה. כי אהבה מהשמיים בשבילי זה אחד שיסתכל עליי במבט חצי מזלזל כשהוא מדבר איתי על אושר. אחד שיעשה במקום לתאר, שירגיש במקום להיאטם. איש של באמת. איש של חיוכים מהבטן, ולא של קלוז-אפים. לא יודעת.
תהרגו אותי, אבל נשמע לי עלוב ולא ריאלי להתחנן לחום ואהבה במקומות עם הכי פחות סיכויים לקבל אותם, במקום פשוט ללכת וליצור לעצמך עולם כזה שיש בו מישהו על באמת שייתן לך את החום והאהבה האלה, שהחיים שלך לא ממש שווים בלעדיהם.
אבל כל אחד והשריטות שלו.
- סיפורים וטורים אישיים על סטוצים
לפנייה לכתב/ת 
