חוויה בריאה בבית החולים

אומרים שבית חולים הוא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. אז אומרים. לטעמי האישי, בבית החולים מתגלה "הישראלי היפה" במלוא הדרו, ומה שהולך "שם" לא משקף, ולו במקצת, את החיים בחוץ.

מחלקת ילדים אי-שם במרכז הארץ הפכה עבורי בשבוע שעבר לבועה סגורה ומסוגרת. אז גם גיליתי שההתכתשויות, המאבקים והזרמים שמערבלים מדי יום ביומו את החברה הישראלית, הושארו ברחוב, מחוץ לאותן צמד דלתות אוטומטיות.

כבר בלילה הראשון הגיע ההלם. שלוש לפנות בוקר, ארבעה הורים טרוטי עיניים, עם ילדים סובלים וצורחים, מתכנסים למפגש נדנודים מאולתר ליד אקווריום הדגים. מהמחלות והבדיקות, גולשת השיחה מהר מאוד לאפיקים אחרים לגמרי. הערבייה מיפו מספרת למתנחל כמה קשה לרשום את הילדה לגן ילדים. הוא מהנהן בראשו בהשתתפות.

מהצד השני, סח לי יאפי מייד-אין-רעננה שאינטרנט אלחוטי פה זה סיוט. ויחד עם דלקת הראות החריפה של הקטן, יש גם פרויקט שצריך לסיים בעבודה. והילד לא נרדם, והיד כבר כואבת משעות של נדנודים רצופים, ואז - האברך שישב עד עתה בשקט בצד ממהר להתנדב לנדנד. "זו המומחיות שלנו, לא?" הוא מחייך.

מציאות אלטרנטיבית

הבוקר נפתח בשעה שש, היישר לשיחה עירנית במיוחד במסדרון. הצעירה החרדית עם התינוקת מחדר 3, גילתה חברה חדשה. היא מפטפטת במרץ עם מדריכת אירובי מרמת גן ומכתיבה לה כתובות בבני ברק, שם תוכל למצוא מכירות ביתיות של בגדי תינוקות ממיטב מעצבי אירופה. מתישהו, כשצנחתי, השתיים הפכו לחברות הכי טובות במחלקה. ואחרי שהחסיד מהחדר ליד, שבימים כתיקונם לא יעיף לעבר אישה מבט שני, דוחף לי כוס קפה חם ליד, בעודו מפטיר ביידיש "אגיט מורגען" (בוקר טוב) התחלתי להבין שמשהו פה מריח, אפעס, מוזר. וזה לא בגלל הארומה הנרקוטית שמרחפת בחלל האוויר.

עם אור יום, העניינים החלו להתבהר. בפינת המשחקייה נחו על המדף, זה לצד זה, במעין דו- קיום שכזה, "ג'ינג'י" ו"חבורת המצוות". יריב מחדר 2 מצא את עצמו בוהה בסרט של הסופרת החרדית מנוחה פוקס ומכרסם קיגל שהביא עבורו במיוחד אברך חביב. מצד שני, נפתול, הקטן והצדיק, שבזמנים בריאים יותר לא היה מתקרב לטווח מקלדת, שהרי הרבנים אסרו את מחשב, מוצא את עצמו במשחק חלליות סוער בעידודה של אמא.

בינתיים, בפינת הטלוויזיה, גילתה פייגי לראשונה את נפלאות "יובל המבולבל". ולסבתא ששאלה ביידיש "ווס איז יובל?" היא עונה בהתלהבות: "משיגנער, אבל מצחיק סבתא, מאוד מצחיק". ורק אני, ששכחתי את חוש ההומור שלי באמבולנס בדרך ל"לה-לה לנד עם המחטים", מרגישה שרצה פה איזו בדיחה פנימית על חשבון אלה שבאו מ"בחוץ". ואיכשהו שכחו עם מסמכי האשפוז לסבר את אוזנינו מתי אמורים לצחוק, ואיפה בדיוק מיקמו את המצלמה הנסתרת.

מותר להיות ביחד?

התעלומה נפתרה עם הסימפוזיון שפתחו ההורים מול החדשות, כשא' הבהבה על המרקע. מנחת הדיון הייתה סבתא של פייגי, שעשתה זאת בידענות בלתי מוסתרת. טלוויזיה אין לה בבית, כמו לרוב החרדים, אך "בקיאות בקצב ועלילותיו בלשכה" היא גילתה, גם גילתה. אפילו עיתונאי מהפרינט, שהקטנה שלו בבידוד, התרשם

והציע עבודה. רק אני, משביתת שמחות, עורכת חקירה עדינה על הנינוחות הזו שלא ברור מאין צצה. רגע, איפה פה ועדת הרבנים לענייני אשפוזים? השגחת הבד"ץ על בתי חולים? כל מי שאמור איכשהו למנוע את אותו "ביחד" אסור ומסוכן.

"שכחו שם את החולים כנראה", אומרת סבתא של פייגי. "בית חולים", מתנדב האברך המנדנד להסביר, "זה משהו אחר לגמרי". משהו שמאפשר, כך מתברר, לגלות גם את הצד השני ששוכב במיטה שליד. אולי אפילו ליצור עימו קשרי חברות שימשיכו גם "בחוץ".

מלחמות היהודים 2011, כך נראה, מתמוססות במחלקה לטובת לדו-קיום מהסרטים. פתאום נדמה שאשפוז בבית חולים הופך להיות חוויה בריאה מאוד, לפחות לחברה הישראלית.