מעוגב לאוהב
מיעוט בטעם טוב ושערוריות מין העיבו תמיד על הכשרון של אר קלי. אבל באלבום החדש, המעודן והיפה ביותר שלו, נראה שהוא יכול להפוך לאמן הסול שמפתה לאהוב
הנה אלבום שמהווה הפתעה לטובה מצד אמן שכבר כמעט 20 שנה נחשב אחד הטיפוסים היותר מצליחים ופחות אהודים בתעשיית המוזיקה העולמית. אר קלי, שחוגג היום (שבת, לצד אלביס פרסלי ודיוויד בואי) יום הולדת, 43 במספר, הוא כנראה האמן השחור שמציג באופן הבוטה ביותר את היחס ההפוך בין הצלחה מסחרית להכרה אמנותית בעשורים האחרונים.
לפני שמונה שנים הוציא אלבום מוכר מיליונים שנקרא "מפעל שוקולד". זו כותרת שמסכמת מצוין את קריירת קלי עד אלבומו הנוכחי, "מכתב אהבה". קודם כל המפעל: אחרי חברות בשתי להקות, הוציא רוברט קלי אלבום ראשון ב+1993, ומיד מכר שישה מיליון עותקים, בארצות הברית בלבד. "I Believe I Can Fly", להיטו הגדול ביותר מ-1996, היה מהסינגלים הכי נמכרים בשנות התשעים וכבר זכה לעשרות חידושים.
ההתחלה. קלי עם "I Believe I Can Fly"
ככותב שירים, כמפיק וכרמיקסר, קלי שיתף פעולה עם עשרות אמנים, מגלדיס נייט, וויטני יוסטון ולות'ר ואנדרוס, דרך עאליה, טוני ברקסטון ומרי ג'יי בלייג' ועד לסנופ דוג, אשר, ג'ניפר לופז, וכריסט מישל, שמתארחת באלבום החדש (ושהוציאה לאחרונה את אלבומה השני והמאכזב ביותר). קלי כתב למייקל ג'קסון את "You Are Not Alone", שמצורף בביצועו ובהקדשה אישית שלו למנוח כבונוס לאלבום הנוכחי.
קלי היה כה מצליח, עד שהוציא שני אלבומים - לא טובים - עם אחד הכוחות הכי מרכזיים בהיפ-הופ, ג'יי זי, פשוט משום שמסחרית היה נדמה שהמפגש בין הראפר וזמר האר אנ' בי החלקלק יחצה קהלי יעד וימכר בכמויות עצומות. אלבומם הראשון מ-2002, שנשא את השם הצנוע "הטוב שבשני העולמות", היה כישלון מסחרי נחרץ, בין השאר בגלל שערורייה שרודפת את אר קלי מאז. סרטי סקס שלו עם קטינות דלפו לרשת, והוא הואשם באותה שנה בעשרות מקרים של בעילת קטינות, שידול לפורנוגרפיה, והפקת פורנוגרפיה.
ר קלי במונדיאל. החרמן הכי פחות מסוגנן בפופ (צילום: Gettyimages)
תביעות נוספות על פדופיליה הגיעו גם ב-2008, ומעבר לדיוקנו של האמן כעבריין דוחה ביותר (אף שמעולם לא הורשע), הן העצימו את תדמיתו, כפי שנבעה מהטקסטים המיניים שגבלו תמיד בגיחוך. קלי האמין בהקצנה והתפאר שהוא מבטא את תחושותיו ורגשותיו כמורשת ענקים נוסח מארווין גיי ומייקל ג'קסון, שתמיד "הלכו עד הסוף עם האמת שלהם".
אז קלי הלך, ואפילו באלבום החדש והכי יפה ומעודן שיצר מעודו, עדיין ישנם שרידים מילוליים לקלי העגבן הקולני של פעם. למשל ב-"Number One Hit": "יש לי אולפן למעלה בגן עדן וזו האווירה המושלמת, כל מה שאת צריכה זה לבוא לכאן ולתת לי להפוך אותך ללהיט מספר אחת שלי בראש המצעדים". או בקטע הקולי הפותח, בו קלי מצהיר שהאלבום "מוקדש לכל הנערות שעמדו לצדי, לכל מי שהיו רוצות להביא עימי ילדים לעולם, זהו מכתב האהבה שלי אליכן...".
הולך עם האמת שלו. קלי עם "Number One Hit"
מיליוני המעריצות מעולם לא נטשו אותו וגם לא כוכבות הפופ הגדולות, ששכרו את שירותיו ולא החרימו אותו בעקבות ההאשמות הכה חמורות בפדופיליה. אבל קלי הפך לשנוא המבקרים ולמי שנתפס כאישיות בלתי רצויה גם בקרב חלק מעמיתיו. אחרי האלבום השני עם ג'יי זי, השניים יצאו למסע הופעות משותף, אבל ג'יי חתך את השותפות בתחילתה וטען שקלי מתעצבן כשהתקשורת נמשכת בעיקר לראפר.
קלי ,שהתחיל לשיר בכנסיה בגיל שמונה וגדל בשיקגו עם אם חד הורית ושלושה אחים, הפך עצמו לאליל הסול הכי פחות קול של אמריקה, וה"שוקולד" שהמפעל שלו ייצר נחשב עד עכשיו לממותק במיוחד, עשוי מחומרים נחותים, כזה שבעלי טעם סביר ייטיבו להתנזר ממנו. והנה, כאילו משום מקום, הוא מגיח באלבום שאילו יצא לפני 15 שנה תחת שם של מישהו אחר, היה נחשב לחלוץ מרכזי בזרם ה"ניו-סול" שהובילו יוצרים מבצעים מוערכים כמו ד'אנג'לו, מקסוול, אריקה באדו ולורין היל.
נגיש גם לבוגרים
"מכתב אהבה" החדש, כך על פי קלי, הוא מחווה לג'קסון, גיי, דוני הת'אווי, סם קוק וסטיבי וונדר, כל הענקים שצמח על כתפיהם. קשה לשמוע השפעות ברורות של וונדר, אבל השאר אכן מתגנבים פה ושם לפלטת הצבעים של קלי.
זה אלבום נורא מסחרי ונורא מלוטש, כרגיל אצלו, אבל הוא לגמרי שווה האזנה. קודם כל בגלל לחנים מעולים, ושנית משום שההפקה, עם כל השומן הרגיל של קלי, מצוינת, מאופקת, ולראשונה בחייו תאפשר לו נגישות הגיונית גם לאנשים שגילם יותר ממחצית גילו. כאמור, התמלילים עדיין מותירים עקבות לעברו, למרות שהם ממש מהוגנים יחסית. רק ב- "Taxi Cab"הוא טורח לגולל סיפור של אהבה חד פעמית במושב האחורי של מונית, וגם זה, יחסית, די חסכוני בתיאורים הגרפיים.
אלא שקלי, ממזר שכמותו, מפגין כאן שהוא לא רק מכונת להיטים, לא רק אדם שמתעשר מהליבידו המוחצן שלו ולא רק שמאלציונר מדופלם. הוא גם מוזיקאי מחונן באמת, כזה שהיה יכול לנווט עצמו לגמרי אחרת. במקום למכור מיליונים כחרמן הכי פחות מסוגנן בפופ האמריקאי, קלי, מסתבר, היה יכול להיות פשוט אמן סול מצוין. "When A Woman Loves", אולי הרצועה הכי מסחרית פה, מתכתבת עם פופ שנות החמישים והשישים ומהווה תשובה כמעט שקופה ל-"When A Man Loves A Woman" של פרסי סלדג', להיט ענק שנוצר שנתיים לפני שקלי נולד. גם "Love Is" הדואט עם כריסט מישל, הוא הצדעה ברורה לעבר, הפעם לדואטים של מארווין גיי ותמי טרל.
ויש לפחות שיר אחד שלטעמי הוא מופלא באמת, כזה שמקומו היה ראוי גם באחד מאלבומי המופת של מארווין גיי משנות השבעים. "Lost In Your Love" הוא שיר סול ממכר שכנראה יזכה בעתיד ללא מעט חידושים. גם בו קלי מבקש לכבות את כל האורות משום שהוא רוצה ללכת לאיבוד באהבתך. אבל הפעם, לראשונה מזה כמעט 20 שנה, משהו אצלו משתחרר מטעם הלוואי העכור של העדר טעם טוב ושל דחייה עד תיעוב. אולי קלי מתחיל כאן מהלך שבסופו עברו ייסלח והוא יהפוך מהפדופיל הנתעב לאמן סול שבאמת מפתה לאהוב.
האלבום של קלי. מחווה לסטיבי וונדר
מומלצים
