מאבק בערבה: הבדואי עשה את שלו - ויגורש?

הסופר והאנתרופולוג יעקב חבקוק, שכתב את הספר "עקבות בחול" העוסק בגששים הבדואים, עוד זוכר את הסיפורים שהצנזורה הצבאית מנעה ממנו לפרסם על אודות עלי, ראש משפחת אל-עמרני מהערבה. "הוא היה מקורב לגורמי מודיעין ועשה עבודות רגישות", הוא מסכם בקצרה, נוצר את לשונו כדי לא לתאר בפירוט את המעשיות שנתבקש להשאיר על רצפת חדר העריכה. "במשך כל השנים שבהן הוא עבד עבור כוחות הביטחון, הוא סירב לקבל תגמול על פעילותו", נזכר.

אבל היום, חצי שנה אחרי מותו של עלי וכשמעל משפחת אל-עמרני מרחף איום ממשי של פינוי מהשטח שעליו היא יושבת זה עשרות שנים מול מושב עין חצבה, מתקשה חבקוק לשמור את הסיפורים לעצמו. "אני חושב שהתרומה שלו לביטחון המדינה וגורמי המודיעין הייתה מזכה אותו ביחס אחר לוּ היו יודעים מה הוא עשה. הוא ומשפחתו הם באמת אנשים שקשרו את גורלם בגורל המדינה. לבוא היום ולזרוק אותם מהמקום, כשהם חלק מהנוף עוד לפני כל תושבי הערבה היהודים, זה עוול גדול. אם כך מתייחסים לאנשי מודיעין שעובדים איתנו, אז אני מתבייש כאזרח".

בני משפחת אל-עמרני התגוררו על השטח בערבה עוד לפני הקמת מדינת היהודים, ועזבו יחד עם רוב הבדואים את האזור לירדן לאחר הקמתה. משם הם החלו לשתף פעולה עם צה"ל וכוחות הביטחון, ובסוף שנות ה-50 שבו לשטח ישראל. תושבי

הערבה יודעים לספר כי במלחמת יום הכיפורים שלח ראש המשפחה עלי את כל בניו מגיל 13 ומעלה לשרת בצה"ל כגששים. לפני כחצי שנה הלך לעולמו בגיל 84, בחלוף שנים של מאבק משפטי למען הכרה של המדינה בזכות משפחתו לשבת בשטח שמול עין-חצבה. תביעתו נדחתה, ומנהל מקרקעי ישראל פועל כעת לפינוי המשפחה.

השבוע קיבלו בני משפחת אל-עמרני, שחיים בדלות בפחונים, בצריפים ובאוהלים, את צווי הפינוי. בנו של עלי, סלימאן, מספר כי גם על אביו המנוח - שלדבריו מת בעקבות הלחץ שהסב לו המאבק המשפטי - לא פסחו הצווים, ובמשפחה קיבלו צו שעליו מתנוסס שמו. לאורך השנים הועלו כבר אין-ספור פיתרונות בפני התושבים, אך ללא הועיל. "בכל פעם אומרים 'נמצא פיתרון'. אומרים לנו לכו לפזורה למעלה, הציעו לנו לעבור לערוער, אבל אנחנו לא יכולים", מסביר הבן סלימאן, ומזכיר את איום נקמת הדם שרובץ על משפחתו והשוני שלה מהבדואים ש"למעלה" (בנגב).

"איפה משרד הביטחון שלו עזרנו?"

לאחרונה קיבלו בני משפחת אל-עמרני חיזוק שמחמם את לבם - מהשכנים היהודים. תושבים בערבה מנסים לסייע להם, ומזכירים כי איום נקמת הדם נגד המשפחה נובע משיתוף הפעולה של אביה עם כוחות הביטחון הישראליים, שיתוף פעולה שכלל סיכול פיגועים והצלת חיי אדם. "אם אנחנו זקוקים לעזרה, הם מיד נרתמים. הם לא פלשו לפה, הם גרים פה בהסכמת המדינה עשרות שנים", קובל ששון אליאס ממושב צופר, חקלאי המגדל פלפלים לייצוא. כמו רבים אחרים שהתגייסו לפורום למען הבדואים, בהם תושבים מפארן, חצבה, עידן ועוד - מבקש אליאס שלא לסלקם מהמקום.

 "המנהל מתייחס אליהם כאל פולשים, וזה אבסורד. איש לא מכיר או מוקיר את תרומתם, בבחינת 'הכושי עשה את שלו...'. הם אנשים צנועים שלא עושים דבר בכוח", מתעקש אליאס. לדבריו, המנהל שאינו מצליח להתמודד עם הפזורה הבדואית בנגב, מוצא מפלט אצל הבדואים בערבה. "הבדואים לא מסוגלים להתמודד עם הביורוקרטיה הזו לבד, אז אנחנו נעזור להם", מבטיח אליאס, "לאיש במדינה אין זכות לקחת אותם מפה". אולם סלימאן מדגיש כי הוא ובני משפחתו אינם שקטים: "אני מאוכזב בעיקר ממשרד הביטחון, שלו סייענו רבות. הם הראשונים שצריכים לעמוד מאחורינו".

בני משפחת אל-עמרני וגם קרוביהם ממשפחת אל-סעידיין שמחכים לפיתרון, משולבים בכל מערכות החיים של המועצה האזורית ערבה תיכונה: מערכת החינוך, מערכת הבריאות וגם חיי התרבות, החברה והקהילה באזור. בניהן אף עובדים ביישובי הסביבה. סלמיאן מזכיר את התמיכה שלה זכו משורה של אלופי צה"ל שהלכו לעולמם ואנשי ביטחון שאינם עוד בתפקיד. "כשהם היו כאן - הם שמרו עלינו. הם עבדו עם אבא, והיה לנו קשר מתמיד איתם. שרון ורבין באו לבקר פה", הוא נזכר.

עם המתגייסים למען הבדואים בניסיון למצוא פיתרון שידחה את פינויים, נמנה גם ראש מועצת הערבה התיכונה, עזרא רבינס. "צריך לפתור את בעיית התיישבות שלהם. ביקשתי לעכב את הפינוי כדי לחשוב על פיתרון יצירתי ליישוב שלהם, שהרי רובץ עליהם איום של נקמת דם, ואי אפשר להעביר אותם לכל מקום", הוא אומר. "הייתה הצעה לתת להם מגרשים בערוער, אבל זה בלתי אפשרי". לדבריו, נדהם מהיחס המזלזל שקיבל מאנשי המנהל: "אחד מהם אמר שעכשיו, כשעלי מת, אפשר לגרש אותם. נדהמתי, איך אפשר לדבר ככה?" (במנהל הכחישו שמישהו מטעמם אמר זאת - א.ק).

המנהל: לא לתפוס טרמפ על האבא

בין פיתרונות הביניים שהעלו בפורום למען משפחת אל-עמרני עד כה אפשר למצוא את העברת המשפחה למערב הנגב, תכנון יישוב במקום ההתיישבות, העברת המשפחה למגרשים שתוכננו בעיר אובות או קליטתם ביישובים קיימים. אף אחת מהאפשרויות הללו לא הגיעה לכדי מימוש, בין היתר בגלל בעיות פנימיות. מפקד מחוז הדרום במשטרה והמפכ"ל המיועד, ניצב יוחנן דנינו, הבטיח בינתיים לנסות לסייע בדחיית הפינוי.

סגן הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, אילן ישורון, אומר כי לאורך כל ההליך המשפטי שהתנהל נגדם - משך שנים - התנהלו מגעים עם משפחת אל-עמרני בניסיון למצוא פיתרון. "לכל אורך הדרך הם טענו שהם לא יכולים לגור עם ההוא ולא עם הזה. אי אפשר לומר 'אני מסוכסך עם כל העולם, תשאירו אותי פה'", הוא טוען. "אני מכיר אותם עשר שנים. יכול להיות שעכשיו, עם צווי הפינוי ועם פסיקת בית המשפט שתיאלץ אותם להתפנות, הדבר יזרז את הפיתרון".

ראש אגף הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל, שלמה ציזר, אמר כי אנשיו קיבלו פסקי דין - ובכוונתם לפנות את המשפחה בכל

מקרה. "המועצה האזורית ערבה אמרה לנו שהיא תתכנן להם יישוב בתוך המועצה. הם רצו לעשות את זה בתיאום עם מנהלת הבדואים, והמועצה הייתה יכולה לעזור להם מזמן. שנים זה עמד בפתח - והם לא עשו דבר. הם התעוררו רק כשהחבל התהדק סביב צווארם. רק על עצמם יש להם להלין. עלי הלך לעולמו, ואנחנו מוקירים אותו, אבל לא יכול להיות שיתפסו עליו טרמפ".

ממנהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "צו הפינוי התקבל לאחר שניתנו פסקי דין לפינוי מבתי המשפט ולאחר שמוצו כל ההליכים למציאת פתרונות חלופיים".