בואו נעתיק מהאמריקנים
המנהיגים בארצות-הברית לא מתביישים להתכנס יחד בבית תפילה ולא מתלבטים אם לפנות זמן לתפילה בסדר היום העמוס. אז למה זה לא קורה אצלנו?
שאלת טריוויה: מיהי המדינה היחידה בעולם המערבי ששמו של אלוקים מופיע על שטרות הכסף שלה? תשובה מפתיעה: ארצות-הברית. כן, אותה ארצות-הברית שבה הפרדת דת ומדינה היא עקרון יסוד חוקתי. אותה ארצות-הברית האוסרת קיום תפילות משותפות בבתי הספר הציבוריים.
עוד שאלה: היכן פתח לפני כמה ימים הקונגרס האמריקני החדש את פעילותו? לא בקפיטול, לא באנדרטת לינקולן וגם לא בבית
הלבן, אלא בקתדרלה של וושינגטון, בתפילה משותפת לבני כל הדתות המיוצגים בו.
ושאלה אחרונה: ראש איזו מדינה נאלץ להבהיר בשנה האחרונה שהוא אדוק בדתו ומתפלל באופן קבוע? התשובה: ברק אובמה. לנוכח התיאוריות והטענות כאילו הוא אינו נוצרי, ולאור העובדה שכמעט ולא רואים אותו בכנסייה, פרסם אובמה הודעה בה הבהיר, הצהיר ושיתף שהוא מתפלל מדי יום ראשון.
כל זה קורה בארצות-הברית בצורה הפומבית ביותר ובדרגי הממשל הגבוהים ביותר. שם לא מתביישים להאמין באלוקים, שם לא מתביישים להתכנס יחד בבית תפילה, שם לא מתביישים להגיד בקול שמתפללים, שם לא מתלבטים אם לפנות זמן לתפילה בסדר היום העמוס. והשאלה המטרידה באמת: למה זה לא קורה אצלנו?
בישראל - לא בשמחות
האמריקנים מבינים, שהאמונה בבורא עולם היא גורם המשותף לרוב המכריע של האוכלוסייה. גם מי שאינם אדוקים בדתם, גם מי שרחוקים בהשקפתם, מאמינים כמעט כולם שיש כוח עליון כלשהו. לא צריך לחבוש כיפה או ללכת לווידוי כל שבוע כדי להשתמש, כמעט בלי משים, בשמו של האלוקים לאיחולים או להבעת תקווה.
אצלנו, לעומת זאת, ההתכנסות סביב בורא העולם היא בדרך כלל בעת צרה. בימי זיכרון ממלכתיים, בטקסי אזכרה פרטיים, בזמן מחלה ותאונה, בעת מלחמה, בתקופות של פיגועים. לא שזה פסול, חלילה, אך דומה שהיינו מיטיבים לעשות אם היינו מתקשרים עם בוראנו גם בזמנים אחרים. גם בזמנים של שמחה והודיה, רגעים של תקווה, גם בסתם ימים של חול.
כאמור, ממש לא צריכים להיות דתיים בשביל זה. כאשר הלכו חברי הקונגרס היהודיים לאותה תפילה בקתדלה, הם ודאי לא עשו זאת מתוך אמונה בנצרות; הם ראו בכך חלק מן המרקם החברתי הכלל-אנושי של אמריקה. וכך יכול וצריך להיות גם אצלנו.
מקובל שנשיא המדינה וראש הממשלה הולכים אחרי היבחרם אל הכותל המערבי, אך לא הרבה מעבר לזה קורה. בשנותיה הראשונות של המדינה, הגיעו הנשיא וראש הממשלה מדי שנה לתפילת יום העצמאות בבית הכנסת "ישורון" בירושלים; המסורת הזו נעלמה. הסתמכות על התנ"ך ומקורות יהודיים אחרים כמעט ואינה קיימת בשיח הציבורי.
זו לא בעיה דתית; זו בעיה תרבותית-ערכית. משום שנרצה או לא נרצה - היהדות היא דת ולאום. אם נתעלם מן החלק הראשון, נתקשה מאוד לשמר את החלק השני. ואולי הכי פשוט: בואו נעתיק מהאמריקנים; את זה אנחנו הרי עושים בהתלהבות.
ד"ר עליזה לביא , מרצה לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ומחברת הספר "התרמיל היהודי"
לפנייה לכתב/ת 
