מעצר בית

"כולם קוראים לזה בית, אבל הם לא נשארים כאן", כותבת מרילין רובינסון ברומן "בית", בו ג'ק וגלורי, שניים מתוך שמונת הילדים של הרוורנט, הכומר הזקן, חוזרים הביתה לביקור דרמטי. שני הילדים בני הזקונים-המבוגרים, (גלורי בתה- 38, וג'ק שמבוגר ממנה בשנים ספרות) חוזרים לבית ילדותם הנשכח, וכאן מתרחש הגלעין הדרמטי של הרומן. החזרה הביתה ממלאת את האב באותה שמחה הורית מוכרת בספרות, שהיא תערובת של אושר קטן וחרדה גדולה, ותחילתה של חפירה אפלה בעבר.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

אמם של האחים נפטרה לפני שנים, וגם אביהם הזקן קרב אל מותו, אך הילדים לא חוזרים מתוך כוונה משפחתית הומנית לסעוד אותו, בעקבות משקעים לא ברורים. למרות זאת, כשהם בבית הם ממלאים, כילדים טובים, את חובתם -  גלורי בהתמסרות, ג'ק בנימוס - אך האינטרס שלהם לחזור ולשוב אל בית ילדותם נובע מסיבה אחרת, עמוקה יותר.

שורשים היסטוריה ודת, סביב בית אחד (עטיפת הספר)

הבית ברומן זה, הוא הגיבור האמיתי המכיל את נפתולי נפשם של הדמויות המתהלכות בו בלב כבד. רובינסון מתארת אותו על כל רבדיו ומשמעותיו, היא מתארת את הבית הפיזי, הממשי: איך נראים הרהיטים בתוכו, הווילונות והספרים. היא כותבת על ההיסטוריה שלו, איך התגלגל לידי המשפחה ומתי. היא מספקת את השורשים שלו - בית שנטוע במרחב הגיאוגרפי בישוב גלעד, בסוף שנות החמישים של ארצות הברית - תקופה בה גלעד הופך מישוב חקלאי דתי לעיר קטנה - בית שנמצא במקום קטן שאלוהים שכח, מקום בו כולם מכירים את כולם.

ילדות שקופה

בילדותם הצפה של שני הגיבורים, אביהם, ככומר העיירה היה הדמות הציבורית המרכזית. הקהילה כולה היתה מתכנסת אחת בשבוע בכנסיה מול דרשותיו, כאשר משפחתו מרובת הילדים ישבה גם היא מולו, בספסלים הראשונים. אנשי הקהילה ממנו את ביתו של איש הדת ואת ילדיו, שגדלו, עקב הייחוס המשפחתי, בבית שקוף וחשוף לכל פונה.

מעניין שדמות המספרת בספר, האחות גלורי, שאיתה הספר נפתח עם חזרתה לבית, ואף איתה מסתיים, היא גם הדמות החיוורת המודחקת והפחות מעניינת מבחינה עלילתית. גלורי, כמעין עד להתרחשויות, מתעדת בעצם הווייתה את ילדותה ואת החיים שלא הצליחה לבנות. גם בחזרתה לבית הריק היא לא מצליחה למלא את ליבה בתשובות מדוע הגיעו החיים לכדי בדידות מצערת ובלתי פתורה, וגם לא מצליחה לגשר על הפער בינה לבין חייו המתרוקנים של אביה.   

ג'ק אחיה, הוא הכבשה השחורה של המשפחה, הילד שכולם דואגים לו והאתגר של אביו. ג'ק, לו אופי מיוחד ואחר,

גדל בעולם הדתי של אביו ומוצא את עצמו בשוליים, כחוטא. "רציתי לחזור הביתה, גם אם לא אוכל להישאר. רציתי לראות את המקום. רציתי לראות את אבי", אומר ג'ק, לאחותו גלורי. בעוד אביו מתקשה לראות בו בנו: "ביקשתי מאלוהים:" אומר הרוורנט, "למה צריך להיות לי אכפת כל כך? זה נראה לי כמו קללה וסבל. לאהוב את בני. איך יתכן דבר כזה?"

מכאן שהבית של רובינסון הוא תחילת הדרך, נקודת הזינוק, וגם סוף טרגי המומשל אל סוף החיים - אל מקום שאחריו כבר לא נותר כלום. אל הבית הזה חוזרים כשמבולבלים, כשאין מקום אחר ללכת אליו, כשמאבדים את הכיוון וכשמחפשים תשובות, שאולי בנקודת ההתחלה אפשר למצוא אותן. ולמרות שהרומן מנסה לומר דבר מה על אנשים שמחפשים סיבות והקשרים לתפקידם העמוק בעולם, נדמה כי רובינסון לא מעוניינת לספר לקוראים את הסיפור של גיבוריה, ובכך לפתור את התעלומה.

התעלומה האבודה מנסה להניע את העלילה קדימה: מדוע כל אחד מהאחים חזר הביתה? מה קיוו למצוא? ממה ברחו? אך הפצע, אותו חור שחור של שנים נעלמות וכאב לא מוסבר, נשאר לבדו כמרכז העלילה, ולא הנסיבות שהביאו אליו. "בית", ספרה השני של רובינסון שמתורגם לעברית, הוא רומן המשכי ל"גלעד", שעסק באותו הישוב בשנים אחרות. ולמרות הפגמים בו, ניתן לחוש כבר מתחילתו כי סוף טוב לא נכתב בו. הספר שעוסק בעצב הגולמי של הילדות, בחוסר היכולת לתקן אותה, ובאיים נפשיים של אי שלווה, מלווה את הקריאה, ובייחוד את סופה, בדמעות קרירות של חשש.

בית, מאת מרילין רובינסון. תרגמה: ברוריה בן ברוך. הוצאת "כתר" ו"עברית". 323 עמ'