אקטיביזם ועבודה סוציאלית, שילוב מנצח?

החלשות מדינת הרווחה בישראל בעשורים האחרונים, האקלים הפוליטי השמרני, השחיקה בשירותים החברתיים ובקצבאות הביטוח הלאומי, והמיתון הכלכלי המתמשך, מובילים להגדלת פערים בחברה, להחמרת דרמטית בבעיות חברתיות, כמו אבטלה ועוני, ולהתעוררות בעיות חברתיות חדשות כמו העסקה פוגענית.

כך לדוגמא, בישראל, בעשור השני של שנות האלפיים, כל ילד שלישי הוא עני, למעלה משליש מהעניים עובדים אבל לא מתפרנסים למחייתם. המציאות הקשה דורשת מהעובדים הסוציאליים להיות מעורבים, אף יותר מבעבר, בתהליך זיהוי בעיות חברתיות והגדרתן ובמאבק למענים הולמים למי שנפגעים מבעיות אלו, ובשיטה הכלכלית חברתית שמזינה את התפתחותן.

הגישה האקטיביסטית בעבודה סוציאלית (social activism), התפתחה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת בארצות הברית, כאלטרנטיבה לגישה המקצועית (professionalization), שהפכה לגישה הגמונית באקדמיה ובפרקטיקה בשדה של העבודה הסוציאלית בארץ ובעולם. הגישה המקצועית מדגישה ניטרליות פוליטית ורגשית, רגולציה מקצועית עצמית, מעמד מקצועי, ריחוק חברתי מהלקוחות והדגשת הסטאטוס והמעמד המקצועי.

עו"סים מוחים על התייקרות מחירי המים. "הגיעו מים עד נפש". צילום: ירון ברנר

הגישה האקטיביסטית בעבודה סוציאלית היא מעורבות קונפליקטואלית לא ממוסדת הכוללת: הגשת סיוע ישיר לקבוצות פעילים בקהילה, ארגון שביתות, הפגנות, ופעילויות כנגד מדיניות חברתית פוגענית, יזום ועידוד פעילויות מחאה של אזרחים מעוטי הכנסה, וקבוצות מיעוט מופלות לקדום צדק חברתי. דמות בולטת בפיתוח שיטות בעבודה קהילתית אקטיביסטית היה סול אלינסקי (Saul Alinsky). עובד קהילתי מיתולוגי שפעל בארצות הברית בין 1930-1972.

אלינסקי התחיל את דרכו המקצועית כמארגן אגודי עובדים. בהמשך עבר לעבוד בשכונות מצוקה, שם השתמש בעקרונות פעולה של הקמת אגוד עובדים להקמת ארגונים שכונתיים. בספרו, פיתח אלינסקי שיטות פעולה (טקטיקות) של "גרילה חברתית", למעוניינים לפעול לשנוי יחסי הכוח בחברה בין אלו ש"אין להם" (הקבוצות המוחלשות והמופלות), לבין אלו ש "יש להם" ("בעלי ההון" ונציגיהם במערכת הפוליטית היוצרים ומנציחים את העוני).

שיטות הפעולה מבוססות על ההנחה שהגורמים השולטים בחברה לא יוותרו בקלות על כוחם, ולכן כדי להצליח במאבק יש צורך להשתמש בשיטות פעולה לא שגרתיות ואפילו קיצוניות, כדי לבנות כוח נגדי שיאפשר משא ומתן. אלינסקי, בדומה לפאולו פריירה, מפתח גישת הפדגוגיה של המדוכאים, האמין שהדרך היחידה בה חברי קבוצות מוחלשות ומדוכאות יכולים לעבור העצמה ולהשיג עוצמה פוליטית (empowerment), היא על ידי השתתפות ישירה שלהם במאבק כנגד מוסדות ובעלי הון פוגעניים. להתנסות בקונפליקט ולשימוש בגישות גרילה חברתית, יש חשיבות לסוציאליזציה פוליטית של המוחלשים והן לא רק עניין אינסטרומנטלי של השגת מטרות שינוי.

מחאה נגד הקיפוח התרבותי והחברתי-כלכלי

הפנתרים השחורים הפכו למיתוס בחברה הישראלית, כתנועת מחאה שהביאה לידי ביטוי מוצלח את זכותם ויכולתם של אזרחים במצוקה לפעול "מלמטה" בצורה מאורגנת ואפקטיבית, כדי לחשוף עוול וקיפוח חברתי ולדרוש שינוי מהותי בערכים ובסדרי העדיפויות שיוצרים ומנציחים אפליה ועוני. במחקר שבדק את השפעת מחאת הפנתרים השחורים על כמות ואופן הקצאת תקציבי חברה ורווחה ועל דרכי ההשתתפות של אזרחים בפעילות ל"שנוי חברתי מלמטה" נמצא ש:"הפגנות הפנתרים השחורים (היו) כוח מניע ומדרבן להפניית יותר משאבים לצורכי חברה ורווחה שגדלו במידה משמעותית והייתה להם השפעה ארוכת טווח בהפיכת השימוש בהפגנות יזומות של תנועות אזרחיות, חוץ פרלמנטריות, למופע קבוע בפוליטיקה הישראלית".

הפעילות של הפנתרים השפיעה באופן משמעותי על התפתחות מדינת הרווחה בישראל, הובילה להקמת ועדת כץ שהמליצה על צעדים חשובים לשיפור מצבן של אוכלוסיות במצוקה, ולהקמת תוכניות חדשות בבטוח הלאומי בשנות ה-70 של המאה הקודמת. החל משנות השמונים, נפתחו אפשרויות חדשות לפעילות אקטיביסטית של עובדים סוציאליים, כאשר בארץ התפתחה חברה אזרחית תוססת הכוללת מאות עמותות לשנוי חברתי בישראל. בארגונים לשנוי חברתי עובדים סוציאליים רבים, על בסיס של עובדים בשכר או על בסיס התנדבותי, נאבקים למען זכויותיהם של אוכלוסיות בסיכון, כמו ילדים, מובטלים, זקנים, מוגבלים, עולים, חסרי דיור, עולים חדשים ועובדים זרים.

אחד הארגונים בארץ הוא "סנגור קהילתי" ארגון עם בסיס קהילתי המפעיל "חנויות למימוש זכויות חברתיות" יוזם מאבקים קהילתיים בנושאים כמו דיור, בריאות ותעסוקה. לכאורה נראה כי קיימת הלגיטימציה לשימוש באקטיביזם בעבודה סוציאלית, אך בפועל ממעטים עובדים סוציאליים להשתמש בכלים אלו לקידום צדק חברתי עם ועבור לקוחותיהם.

הסיבות להימנעותם של עובדים סוציאליים לעסוק בתחומים הפוליטיים נובעת מהטענה

שקיימת סתירה מהותית בין עיסוק מקצועי לעיסוק הפוליטי ושימוש בגישות של קונפליקט, כי עבודה פוליטית דורשת נקיטת עמדה ערכית, הימנעות מיצירת משבר עם גורמים פוליטיים ומוסדיים אתם צריך לשתף פעולה, ויותר מכל בשל העובדה שהשירותים והארגונים בהם מועסקים עובדים סוציאליים אינם מעודדים עשייה אקטיביסטית.

למרות ניצנים מעודדים של עשייה אקטיביסטית במקצוע, כמו עו"סים שינוי (התארגנות של סטודנטים לע"ס) או תנועת

"עתידנו" (המיוצגת כיום באיגוד העובדים הסוציאליים), אנו עדיין רואים רתיעה והימנעות מפעילות אקטיביסטית הקוראת תיגר על הסדר הקיים ועל המציאות הפוגענית בעובדות ובלקוחותיהן.

הניסיונות העיקריים מתרכזים בניסיון להתקיים באופן סביר במציאות הקיימת, הן של העובדות והן של הלקוחות, תוך ניסיון לחבור למסגרות הקיימות ולשתף עימן פעולה. כך כרגע נדחק תהליך בניית הכוח של העובדות הסוציאליות והלקוחות ונמנע השימוש בקונפליקט ישיר. עם זאת מתחילה להבנות ההבנה שאקטיביזם היא דרך לגיטימית לקידום שינוי חברתי, אנו רואים יותר סטודנטים לעבודה סוציאלית שעוסקים בקידום צדק חברתי, והתחלה של התעוררות העובדים בזירות שונות.

• אורנה עמוס מרצה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בתחום של עבודה קהילתית ושינוי חברתי, חברה בארגון כוח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי. למאמר כולל סימוכין לחצו כאן.

   

  
  

• המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
• לכל השיעורים לחצו כאן.