לא ייתכן דו-קיום עם קונצנזוס גזעני
תהליך הרדיפה נגד "הקיצונים היהודים מהשמאל", יוצר דינמיקה השונה מזה של רדיפתם של האזרחים הערבים. הרדיפה הפוליטית מתפשטת לכל רובדי החברה היהודית, למימדים שאפילו השב"כ והממסד לא חשבו עליהם
"ערבי טוב" הוא מושג שמאז ומתמיד שימש כיסוד מנחה ביחסה של המדינה כלפי האזרחים הערבים. "ערבי טוב". לפי הממסד, הוא זה שאינו קורא תגר על גבולות המשחק והשיח הפוליטיים כפי שעוצבו בידי הממסד והקונצנזוס. "ערבי טוב", הוא זה שאינו "מסית" את החברה שלו למאבק למען זכויותיה, הוא לפעמים צועק קצת בעצמו, אבל לעולם לא יוביל אחרים להשמעת צעקה גדולה.
תחילה תויגו האזרחים הערבים על-ידי הממשלות השונות, אך מהר מאוד הפך למירוץ בין המפלגות הציוניות ובקרב החברה הישראלית. כיום הוא מסתיים, ככל הנראה, כהיסטריה של תיוג ומתן תעודות כשרות לאזרחים הערבים. "לא כולם מקשה אחת," אומרים בכנסת ומוסיפים, "לא, אנחנו לא גזעניים, אנחנו
בעקבות מסמכי החזון ב-2005 ובעקבות מלחמת לבנון השנייה, הצהיר ראש השב"כ, יובל דיסקין, בהלך פגישה עם אהוד אולמרט בשנת 2007, שהאזרחים הערבים מהווים איום אסטרטגי לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, ובמכתב תשובה לביטאון בל"ד (פסל אל-מקאל) הסביר דיסקין שהשב"כ מחויב לסכל כל פעילות גורמים המעוניינים לפגוע באופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, גם אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים דמוקרטיים וחוקיים.
רדיפת ערבים
השימוש ברדיפה הפוליטית, ככלי פוליטי לגיטימי שמעצב את גבולות המאבק הפוליטי, הגיע לשיאו למעשה בשנת 2007, ולא היום. לפני ארבע שנים התחילה הרדיפה הפוליטית כאקט מוצהר, שנועד להחליף חוקים ופוליטיקה. אקט זה סימן לו למטרה את "הערבים הקיצוניים". מאז הוגשו כתבי אישום נגד ח"כים ערבים, מנהיגים ופעילים רבים. השב"כ זימן מאז כ-170 בני נוער ופעילים פוליטיים ערבים לחקירה.
בארבע השנים האחרונות התפתח שיח פוליטי שלם סביב המונח "רדיפה פוליטית". מושג זה כפה את עצמו כחלק מהשיח הציבורי של המפלגות
אזרחים ופעילים ערבים שאינם מתייאשים, למרות הכל, מדו-קיום אמיתי, הציבו בשנים האחרונות שני אתגרים בפני החברה היהודית; הראשון: לעמוד לצידם כאזרחים שווי זכויות ולראות ברדיפתם הפוליטית כסכנה אמיתית לכל אפשרות של דמוקרטיה ושוויון אמיתי. השני: להיענות לאתגר שהציבו מסמכי החזון של הציבור הערבי ולהפוך אותם כבסיס לדיון כולל על מהות הדמוקרטיה והשוויון.
האפשרות האחרת היא להמשיך להתכחש לקיומה של רדיפה פוליטית במקרה הטוב, או לראות בה כבעיה של הערבים בלבד, או כמשהו "שמגיע להם", עד שבוקר אחד תחדור הרדיפה הפוליטית לחברה היהודית עצמה. והבוקר הזה כבר התחיל ביום רביעי בשבוע שעבר.
רדיפת יהודים
ביום זה החליטה הכנסת, שאינה מסתפקת בתיוג וקטלוג הערבים, ופתחה בהתחשבנות פוליטית עם היהודים שאינם חפצים "בדו-קיום" עם הקונצנזוס הקיים. הרבה מוכנות ויכולת לרמיסת שלטון החוק וביטחון עצמי מופרז היו נחוצים לממשלה ולמפלגות הימין כדי להגדיר את ארגוני השמאל כמטרה של הוועדה "הפרלמנטרית". הימין אף מיקד יותר את המטרה: "ארגוני זכויות האדם, וארגוני השמאל".
הימין הצהיר ביום רביעי בשבוע שעבר שהוא רוצה לחקור פעילות חוקית של ארגונים אלה. לפני ארבע שנים הצהיר השב"כ שהוא יפעל לסיכול פעילות חוקית. השב"כ והימין הופכים את החוק ללא רלוונטי. אלא שהפעם, ב-2011, להבדל משנת 2007, החלו בכנסת ובתקשורת העברית, ואף בשיח הציבורי, לדבר על "רדיפה פוליטית".
תהליך ההסתה והרדיפה נגד "הקיצונים היהודים מהשמאל", יוצר דינמיקה השונה מזה של רדיפתם של האזרחים הערבים. הפעם הרדיפה הפוליטית מתפשטת לכל רובדי החברה היהודית ומחלחלת בעצמה לתוך התרבות הפוליטית למימדים שאפילו השב"כ והממסד לא חשבו עליהם.
אולי תצליח רדיפה זו נגד השמאל להדליק נורה אדומה בפני הממסד והחברה הישראלית. אך האתגר ימשיך לעמוד בפני כולנו, וביתר שאת בפני החברה היהודית, וארגוני השמאל במיוחד - להכיר בכך שהרדיפה ששנתה את כל ככלי המשחק החלה ב-2007 ולא היום, ולפעול בהתאם לכך.
ח"כ חנין זועבי, בל"ד
למאמר זה ניתן להגיב רק בעמוד הפייסבוק של ynet
לפנייה לכתב/ת 
