עשור לאחר הסרטן במוח: מלכת היופי לשעבר מאושרת

לאחרונה חגגה רוית ירקוני־בן־עמי את יום הולדתה ה־38, ועוד יום הולדת אחד - משמעותי לא פחות – עשר שנים מהיום שבו הוציאו מראשה גידול סרטני בגודל שישה ס"מ. "אני לא יכולה להגיד תודה על מה שקרה", היא אומרת. "אבל אני יכולה להגיד שהחיים שלי היום הרבה יותר יפים. אני מקבלת הכל בהבנה אחרת ובמשמעות אחרת. פעם רצתי ממקום למקום. הייתי במרתון. היום אני נהנית מהחיים, מפרגנת לעצמי יותר. דברים שפעם התעצבנתי עליהם עוברים היום לידי. קיבלתי מתנה לחיים".

היא נשואה לעורך הדין ואיש העסקים שחר בן־עמי ואמא מאושרת במשרה מלאה לשלושה ילדים: רוני (12), דור (10) ורועי (2). בכניסה לביתה תלויות חמסות. הרבה חמסות. "הכל סביב העשר", היא מחייכת. "עשר מאז הניתוח, הייתי מספר עשר בתחרות מלכת היופי, רועי, הקטן שלי, נולד ב־10 בספטמבר, ואת מראיינת אותי לגיליון העשור של מגזין מנטה".

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

למה לא עושים MRI?

קשה לכתוב עליה בלי להיכנע לקלישאות: מלכת היופי של ישראל, עם הפנים המשורטטים והתלתלים השופעים, קמה בוקר אחד ומגלה שיש לה סרטן בראש. "זה התחיל מצוואר תפוס", היא משחזרת. "חשבתי שזה המזגן, או שאולי עשיתי תנועה לא נכונה. הלכתי לכירופרקט וכשחזרתי הביתה התחילו לי כאבי ראש נוראיים שהחמירו לסחרחורות מטורפות. פניתי לבית חולים ושם בדקו ולא מצאו כלום".

ירקוני, שהייתה אז אמא לתינוקת כבת שנה ובהיריון שני, עם בת נוספת בבטן, שוחררה לביתה. "נתנו לי הרגשה שכל הכאבים האלה קשורים להיריון, ואין מה לעשות, רק לשכב ולנוח. אבל אני כבר עברתי היריון אחד והאינטואיציה שלי אמרה שזה לא שייך להיריון. המצב שלי החמיר. סבלתי מחוסר שיווי משקל, מבחילות ומהקאות. הגעתי למצב שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. היו צריכים להחזיק אותי ולסחוב אותי לשירותים, למקלחת".

אחרי שהתמוטטה בחגיגת יום ההולדת של הבת הבכורה היא פונתה שוב לבית חולים. הפעם היה ברור שהיא לא משתחררת עד שמוצאים מה יש לה. "כל הסיפור נמשך שלושה חודשים", היא מספרת. "עשו עוד בדיקות ועוד בדיקות, עד שאיזה סטאז'ר אמר: "אני לא מבין למה אתם מענים אותה. למה לא עושים לה MRI?".

תוצאות הבדיקה היו חד משמעיות, אבל גם כאן מוצאת רוית נקודת אור. "תודה לאל", היא אומרת, "אצלי מצאו את זה יחסית מהר והגידול לא התפשט". זה היה המקרה הראשון בארץ של סוג גידול כזה בזמן היריון, והמקרה הרביעי בעולם.

"הגעתי למצב שלא יכולתי לעמוד על הרגליים" (צילום: משה בוקובזה)

הקרנות ואחר כך לידה

הרופאים בישרו את הבשורה המרה לירקוני־בן־עמי ובני משפחתה והחליטו להתחיל מיד בהקרנות ממוקדות, למרות שרוית הייתה בחודש השביעי להריונה.

מה הרגשת כשאמרו לך שיש לך סרטן ושאת צריכה לעבור הקרנות, וכל זה כשאת בהיריון?

"הייתי המומה. לא הבנתי מאיפה זה בא לי. הייתי הבחורה הכי בריאה בעולם ובוקר אחד התעוררתי עם סרטן בראש. וזה אחד הגידולים המסוכנים שיש. זה מוח. זה היה שוק רציני".

למה לא יילדו אותך לפני שהתחילו בהקרנות?

"הרופאים רצו קודם כל להציל אותי. לא ידעתי מזה אז, אבל הרופאים שאלו את שחר אם אנחנו רוצים להפיל את העובר כי הם לא יודעים מה יהיה איתה. שחר סירב. זה בכלל לא עלה על הדעת לעשות דבר כזה. כשיש סרטן בדרך כלל מטפלים קודם בכימותרפיה ואז עושים הקרנות. אצלי הם רצו להתחיל עם ההקרנות עוד לפני הניתוח הקיסרי ולפני הניתוח להסרת הגידול. עברתי 11 הקרנות, בדרגה הכי גבוהה, ורק אחר כך ילדתי את דור. קראנו לה דור כאות תודה לחברנו הקרוב והיקר, ד"ר דור זילברג, שהוא נוירוכירורג, שליווה אותנו וממש הציל אותי".

מיד אחרי הלידה המשיכה רוית לרצף של עוד 22 הקרנות ולאחריהן נכנסה לניתוח ראש שבמהלכו הוסר הגידול ממוחה. את השנה וחצי הבאות, עם פעוטה ותינוקת בת שנה, העבירה ירקוני־בן־עמי בטיפול כימותרפי ממושך, שאותו היא מגדירה כשנה וחצי של שפעת קשה וממושכת.

"מקבלים פרופורציות חדשות", היא אומרת. "היום, כשאני שומעת מישהו שמתלונן על הצינון שלו, קשה לי להבין. יש לך שפעת? תגיד תודה. כשאני חולה, אני אפילו לא לוקחת כדורים. לפני הניתוח הזהירו אותי שיכול להיות שאני לא אזכור מי עומד מולי. הגידול ישב על החלק במוח שאחראי על הזיכרון ועל שיווי המשקל. כשבעלי נכנס לחדר ההתאוששות אחרי הניתוח ביקשתי ממנו שישאל אותי שאלות. עניתי על כולן. קיבלתי את החיים במתנה. יש לי פגיעה קטנה בשיווי המשקל ואני לא יכולה לנעול נעלי עקב סיכה כמו שנעלתי כשדגמנתי. אני אחיה עם זה".

כימותרפיה ושתי פעוטות

לדבריה, ההקרנות החזקות ממש שרפו לה את האוזניים ואת הקרקפת. "הרופאים אמרו למשפחה שלי שבגלל ההקרנות ייתכן שהשיער לא יצמח שוב לעולם", היא משחזרת. "טוב שהם לא סיפרו לי את זה. אני חושבת שהקושי הגדול שהיה לי במחלה הזאת הוא שהקרחתי. פתאום אני, רוית ירקוני עם התלתלים הארוכים, בחורה שהייתה מלכת יופי, עם כל הזוהר והשיער, רואה את עצמי קירחת. בערב הייתי מניחה את הראש על הכרית ובבוקר קמה עם השערות על הכרית, עד שהגעתי לקרחת מלאה. זה היה קטע מאוד קשה. כשאת קירחת אי אפשר להתכחש למחלה. יום אחד את בשיא התהילה, ויום אחרי את מוצאת את עצמך כואבת, חולה, קירחת, רזה. נראיתי אנורקסית".

היא ניסתה פאה ("הכי יוקרתית, ייבוא מאיטליה"), אבל אחרי שבועיים החליטה שזה לא בשבילה והסתובבה עם בנדנות ו"תוספות למיניהן ושאר אביזרים". "כשהתחיל לצמוח לי השיער ויצאו לי קוצים ראשונים, המשפחה שלי כל כך שמחה. רק אז הם סיפרו לי מה הרופאים אמרו", היא מספרת.

מאיפה תעצומות הנפש?

"תמיד הייתי אופטימית, אבל לא ידעתי כמה עוצמות וכוח יש בי. אני זאת שהרגעתי את המשפחה, כי הם היו נסערים וקיבלו את זה קשה. ככה אני הרגשתי לפחות. לא ראיתי את המוות מולי. הייתי אופטימית מתחילת הדרך והאמנתי שיהיה טוב.

"כשחליתי, הרגשתי שאלוהים מכוון אותי לשני מסלולים אפשריים: הפסיבי - ללכת עם הראש למטה, לבכות שזה קרה לי ולהיכנס לדיכאון, או האקטיבי - להרים את הראש, לקבל, להבין ולהתמודד עם המחלה ולנצח אותה".

קיבלת עזרה מקצועית?

"לא. המליצו לי על טיפול פסיכיאטרי, אבל הרגשתי שאני לא זקוקה לזה. עברתי תקופה קשה מאוד, אבל השתדלתי בכל כוחי לא להיכנס למרה שחורה. בימים שלא הרגשתי טוב, אחרי טיפול כימותרפי, אחותי עמדה על כך שנלך לעשות סיבוב במכונית, נשמע מוזיקה, נראה ים. המשפחה שלי הייתה מדהימה. שחר ליווה אותי לכל הקרנה ולכל טיפול. זה לא מובן מאליו. יש אנשים שהיו קמים והולכים. אני לא יכולה לשכוח לו ולמשפחה שלי את זה. הם גידלו לי את הבנות".

את פוחדת שהמחלה תחזור?

"בטח שיש בי פחד, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה בכלל. אני אחרי. ממשיכה את החיים. בחמש השנים הראשונות אחרי הסרטן כל חולה עובר בדיקות בתדירות די גבוהה, ובתום חמש שנים הוא יוצא מכלל סכנה והסיכון שיחלה שוב שווה לזה של כל אדם אחר. כשעברו חמש שנים, המשפחה עשתה לי מסיבת הפתעה הכי מרגשת שהייתה לי בחיים". 

"חשוב שידעו שיש חיים אחרי המחלה" (צילום: יקי הלפרין)

החלמה ותינוק חדש

לפני כמעט שלוש שנים קיבלה רוית הפתעה גדולה ומשמחת, כשהתבשרה שהיא בהיריון. "הכינו אותי לזה שלא אוכל עוד להיכנס להיריון", היא מספרת, "ולפני הניתוח שאלו אותי אם אני רוצה לשאוב ביציות. אבל הראש שלי לא עסק בזה. אחרי שהכל נגמר החלטתי שאני הולכת להיות בריאה, להמשיך לחיות ולגדל את הילדים שלי, והתחלנו לחשוב על עוד היריון. הלכתי עם שחר לרופא נשים לבדיקה שגרתית והתייעצנו איתו בנוגע לסיכונים. ואז הוא בדק אותי והסתכל עלי במבט כזה של "אני לא מאמין'. נבהלתי. ואז הוא אמר: "אתם עובדים עלי? את בהיריון'. רעדנו מהתרגשות. ידעתי שאני לוקחת סיכון מאוד גדול, אבל החלטתי שאני הולכת על זה. רועי הוא הילד הראשון שגידלתי. אלוהים נתן לי מתנה. הייתי מאושפזת כמעט חצי שנה בשמירה".

את מאמינה באלוהים?

"אני מאמינה. אני לא דתייה, אבל אני שומרת מצוות ומאמינה בדרך שלי. אמונה זה דבר חשוב. צריך להאמין, לקבל, לאהוב עד כמה שאפשר".

את עוזרת גם לחולים אחרים? למשפחות שלהם?

"נרתמתי לעזור למשפחות ולחולים, והרבה פונים אלי. זה חלק מאוד משמעותי בחיי. אני חושבת שהעברתי אופטימיות ואת ההרגשה שסרטן לא תמיד שווה מוות. כשמשפחה הולכת לפסיכולוג זה אף פעם לא משתווה לאדם שעומד מולך, היה חולה, עבר את זה וניצח את המחלה. חשוב שיידעו שיש חיים אחרי המחלה. הבטחתי לעצמי שבגיל 40 אני אתנדב לאגודה למלחמה בסרטן".

ומה עם חזרה לדוגמנות?

"מאז שילדתי את הבת הראשונה שלי לא ממש עבדתי. בחרתי להיות בבית, מיציתי את עצמי מבחינת הדוגמנות. היום אני מוכנה לקבל הצעות. אני מרגישה שסגרתי מעגל. הילד שלי בן שנתיים ונהניתי מכל רגע ורגע איתו מאז שהוא נולד".

בעבר התראיינת לתוכנית "שומר מסך" בערוץ 10 ודיברת על כך שאת חושדת 

שהשימוש הרב בסלולרי גרם לגידול. את עדיין חושבת כך?

"זו אינטואיציה פנימית שלי. בתקופות שדגמנתי הייתי צמודה לסלולרי ימים שלמים, היום אני מדברת עם ספיקר או מטלפון קווי. אבל מי יודע מה גרם למחלה. עבדתי קשה, רצתי ממקום למקום".

מה החלום הגדול שלך?

"שאני והמשפחה שלי נהיה בריאים ומאושרים. אני מאחלת לכל החולים הרבה בריאות ושבעזרת השם כל החולים ייצאו מזה ויראו רק אור וחיים טובים".