המשרות יעברו להודו - אם לא נפעל

הייתי שבוע בהודו. היה נפלא וחזרתי מודאגת. לא רק בגלל העוני שראיתי, זיהום האוויר, הפגיעה בערכי הטבע, וכל שאר הדברים שעשויים לעורר חוסר-נחת, אלא בגלל ההבנה שנחתה עלי, שהגלובליזציה והצמיחה המואצת של השווקים המתפתחים תשפיע, יותר מהר ממה שחושבים, גם על העובדים במדינת ישראל.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

אז במקום לחזור עם מלאי של שאנטי לחצי שנה, חזרתי עם מחשבות מבוהלות על כך שהתופעה שהתחילה לפני כעשור, ומתחזקת כל הזמן – של העברת פעילות עסקית להודו ולארצות מתפתחות – מיד מגיעה לכאן ותופסת אותנו לא מוכנים.

מצאתי, למשל, שהפעילות העסקית שחברות מעבירות להודו כבר מזמן אינה נתחמת ביצור טקסטיל ובמיקור חוץ של מוקדי תמיכה וטלמרקטינג טלפוניים. בזמן האחרון אפילו פעילות גיוס עובדים של חברות אמריקניות, נעשית בכלל בהודו. חברות השמה הודיות מספקות שירותי איתור, מיון והשמת עובדים לחברות אמריקניות ואירופיות. לא עובדים הודים בהכרח, אלא עובדים אמריקנים ואירופים.

אפשר למצוא בהודו עובדים מקצועיים

לא רק מוקדים טלפוניים, ייצור, וגיוס נעשים בהודו. גם פיתוח תוכנות ומוצרי הייטק, גם מידענות, גם ראיית חשבון, אנליזות כלכליות, גם עיצוב, גם כתיבה טכנית, גם קידום אתרים, והרבה מאוד פעילות שתלויה רק בידיעת השפה האנגלית וכישורי מחשב ואינטרנט.

בנוסף, אני רואה שחברות רב לאומיות, שמחזיקות הרבה מנהלים אזוריים או עולמיים, בוחרות מנהלים בכירים הודים לתפקיד של מנהל אזורי, פשוט כי בכיר הודו יעלה פחות מבכיר אמריקני או אירופאי או אף ישראלי. אני לא היחידה שמודאגת - גם עובדי ההיי טק מודאגים.

במחקר בקרב עובדי הייטק ישראלים, שביצעה עבור AllJobs חברת המחקר Zeta-Tools, שאלו את העובדים, עד כמה הם מרגישים מאוימים מהאפשרות שפעילות החברה שמעסיקה אותם תועבר למדינה אחרת. הנתונים משקפים את חוסר השקט שמאפיין את העבודה בתחום ההייטק: 22% מהנסקרים ענו שהם חשים איום במידה רבה ורבה מאוד, ועוד 21% מההייטקיסטים חשים איום במידה בינונית.

כידוע, בישראל פועלות חברות רב לאומיות רבות,המהוות מקור פרנסה והתפתחות כלכלית של רבים מתושבי ישראל, בני המעמד הבינוני. על מנת להמשיך את השארותן בישראל, כשהיא לעצמה , שוק קטן, אני שואלת את עצמי איך אנחנו מפתחים יתרון יחסי שיאפשר להתמודד עם העולם שהולך מזרחה, למקומות בהם שכר העבודה נמוך יותר, התנאים הסוצאליים אינם יקרים כל כך והשווקים גדולים יותר.

על העובדים להתמקצע יותר

מבחינת העובד הישראלי – בשלל התחומים המקצועיים המוכרים לנו היום - התמודדות עם חוסר השקט הזה יכולה לבוא רק מתוך עשייה שלו עצמו, באמצעות התמקצעות בתחומים שקשה יותר לשנע לחו"ל – תחומים שדורשים כישורים, מיומנויות ותכונות אופי שאינם ניתנים להעתקה.

אך לצד העובד היחיד, זו גם משימה של שוק העבודה הישראלי, וקודם כל של מקבלי ההחלטות במדינה, לצעדים ברמה האסטרטגית: כי המשאב הכי משמעותי של ישראל הוא ההון האנושי, ואם מוצאים גם לו תחליף זול יותר בחו"ל, אז באמת אין לנו הרבה מה להציע. עליהם לחשוב כיצד שומרים על רמת חיים טובה, רווחת העובדים, ודואגים שלא תהיה פה מכת אבטלה.

דבר אחד ברור כבר כעת. הכל מתחיל בחינוך. לימוד השפה האנגלית כשפה שימושית ברמת שליטה גבוהה כבר מגיל צעיר מאוד - הוא חיוני. כבר היום מחקרים מראים ששליטה באנגלית מעלה את ההכנסה ובעתיד שליטה זו תהיה מפתח לתעסוקה.

עידוד ולימוד טכניקות המעודדות חשיבה יצירתית - חדשנית. כזו שתאפשר לעובד הישראלי להמשיך ולהיות אטרקטיבי בשוק הגלובאלי.

ניצול ידע קיים. לישראל ידע מצטבר הן בטכנולוגיה והן במיומנויות שעולמנו הבטחוני גוזר עלינו. עידוד איזרוח היכולות הללו, יסייע ליצור יתרון תחרותי בשוק. כמו כן, בכל תחום, למצוא את היתרון היחסי שלנו ולטפח אותו כ"מוצר אסטרטגי".

שימור הידע הקיים - והימנעות מסגידה ל'אקזיט'. על מקבלי ההחלטות לייצר מנגנונים שיעודדו יזמות ישראלית ויעודדו את בעלי החברות להמשיך ולהחזיק בהן - דוגמת גיל שוויד בצ'קפוינט; לסייע לבעלים להגיע להחלטה להימנע מלמכור אותן לכל המרבה במחיר.

כמובן שמנגנוני המיסוי ומנגנוני העידוד הממשלתיים חייבים לדאוג להמשך פתיחה ושימור של מפעלים ומרכזי פיתוח של חברות רב לאומיות.

לטובת ילדנו

אם נפתח כאן את ההשכלה, המומחיות, ההתמקצעות, הזריזות והנועזות; אם נעבוד על זה שלא נהיה יותר "מדינת הבלגן והפרטצ'", כי אם כבר בלגן אז אולי יעדיפו את הבלגן הזול של הודו; אם נבדל את עצמנו כבעלי כוח מוכשר, ייחודי, מומחה, שלא כל אחד יכול להחליף אותו - נצליח למנוע פגיעה במשק, ואף יותר מכך. ללא צעדים אלו, אני בעצמי חוששת לפרנסת ילדיי עוד 20 שנה.

הכותבת, רינת קרן-הרמן, היא מנכ"לית Mind, גיוס עובדים מקצועי וייעוץ ארגוני.