חברים, הלילות קרים, וזה הזמן ל-א-ה-ב-ה!
חיי הרווקוּת נראים לעיתים מאוד מהנים, אין מחויבות, אין אחריות. אבל כשהרוח נושבת ושורקת לנו מבחוץ על החלון יחד עם הגשם אנחנו רוצים לשמוע גם את דפיקות הדלת שיבשרו לנו את בוא האהבה. רק לא לישון לבד, שניים זה תמיד עובד הרבה יותר טוב, ומה שבטוח - זה מחמם
אני מדליק את הטלוויזיה,זורק כמה עצים לאח ומקווה שהבית יתחמם לפני שאהפוך לגוש קרח. ברקע נשמעים קולותיהם של דיירי בית ה"אח הגדול". למען האמת, אני ממש אוהב את התוכנית הזאת, היא מצחיקה,יש שם אנשים מכל הסוגים, היא שוברת את השיגרה שלנו בארץ המטורפת ויותר מזה - יש לי קצת רעש בדירה. במיוחד ברגעים שהשמש נעלמת לה ולוקחת לנו את האנרגיה מהגוף, כשכל החברים נשארים במחילות שלהם ולא מעזים להוציא את האף.
לאט לאט העייפות מתישה אותי ועיניי נעצמות. אני מכין ארוחת ערב: כוס תה עם חתיכת עוגה, ואז לשינה. אם בימי הקיץ החמים היה נחמד לשבת במרפסת, רגל על רגל, לעשן נרגילה ולשתות כוס בירה קרה, כעת הכל עומד להשתנות. החורף מביא אווירה חדשה. הבגדים הזרוקים שלי בחדר, הסכו"ם, הכוסות והצלחות העמוסות בכיור, המאפרה שנותרה מלאה וקרטוני הפיצה בסלון הולכים לעבור שינוי מהפכני חדש. חברים, הלילות קרים, וזה הזמן לא-ה-ב-ה!
תודו, כולנו, נשים וגם גברים - החיים במגזר הרווקוּת נראים לעיתים מאוד מהנים, אין מחויבות, אין אחריות, אין ויכוחים, אין "אל" ואין "תפסיק", יש רק "אל תפסיק" שזה כמו שזה נשמע, תמיד טוב. פעם אנחנו שם ופעם אנחנו כאן. אבל כשהרוח נושבת ושורקת לנו מבחוץ על החלון יחד עם הגשם אנחנו רוצים לשמוע גם את דפיקות הדלת שיבשרו לנו את בוא האהבה. רק לא לישון לבד, שניים זה תמיד עובד הרבה יותר טוב, ומה שבטוח - זה מחמם.
אז אני מוכן לנקות כל יום את הדירה, להשאיר כיור ריק ומצוחצח, בגדים מקופלים בארון בשלשות כמו במסדר צבאי, ממש מכין את הכל לבואה של אחת, אולי תהיה פה נבואה שמגשימה את עצמה.
לא סתם אחת שבבוקר תלך, אחת שתאהב
אז נכון, זה לא רק בינואר שאני מקווה לשמוע את אותה דפיקה על הדלת, אלא כבר זמן מה. את כוס התה וחתיכת העוגה אני רוצה לחלוק מתחת לשמיכה, לשמוע את הגשם על הגג, לראות סרט בדי.וי.די, לאכול פופקורן עם הרבה מלח, ואת כל זה לחלוק עם עוד אחת. לא סתם אחת שבבוקר תלך, אחת שתאהב, שתישאר, שתלך ותחזור. כן, גם לגברים קר בלילות החורף. ואת, אותה אחת שקוראת עכשיו – רוצה אותך שתחממי לי את הלב.
במדינות הקרות יש הרבה יותר מקרים של דיכאון. כאחד שחי שנתיים באוסטריה, אני יכול להעיד על כך. החורף לא כל כך נעים: נשארים בדירה, קר, עצוב, הדם בגוף לא זורם והכל נראה פתאום יותר אפור וקודר. איפה את, שתשני את הכל?
למזלי, אולי מקריות ואולי לא, הנבואה כנראה הגשימה עצמה. הרוח, כמו שהיא מפזרת עלים ברוח, פיזרה גם אהבה. כמו השיר של גבע אלון - the wind whispers love - החורף עכשיו הולך להיות הרבה יותר מעניין וחמים. אז את ממתיקה לי את התקופה, הופכת אותה מסוכריה חמוצה לסוכריה שאיני רוצה שתיגמר. משום מה זה נראה הרבה יותר טוב. אולי זה החורף, אולי זה אני, אולי זו את, אבל מה שבטוח זה איכשהו.
אז נכון, כל בוקר אני ממשיך במסדרים, אבל הריח כבר לא פיח של נשק אלא ריח מרענן של "הרבל אסנס", המצעים מסודרים כל כמה ימים, והרבה עבודה נעשית, מודה, אבל זה אפילו עדיף.
יודעים מה? אולי החורף הזה לא הולך להיות כזה אפרורי ומשעמם. פיתחו את הלב לדרך חדשה ולתקופה חדשה, והכי חשוב - תהיו אופטימים. יכול להיות שבעוד זמן לא ארוך הדפיקה שתשמעו לא תהיה של הגשם!!!
