גיליתי שאני יכולה גם לחכות, בלי להשתגע
אני, שעל כל דבר יש לי מה להגיד, שחושבת שמילה שווה אלף תמונות, שמכירה בכוח הגדול של הדיבור, היום שתקתי. למדתי לחכות שמי שממול יעשה צעד. לחכות שהצד השני יתבשל ברצונות שלו, ולא להטיל עליו את הבשלוּת שלי. לחכות לראות מה יוליד יום, או סמס, ולא ללדת אותו לפני הזמן
איך עבר היום שלי?
היום דיסקסתי רק עם 15 מחבריי מה זה אומר שסימסת לי ולא סגרת במילה מותק. מה קרה? אתה כבר לא מתלהב ממני יותר? כי אני בטוחה שלפני יומיים כתבת את זה בכל סמס...
הם, החברים השפויים שלי, אומרים שזה לא אומר כלום. פחחח, נו באמת... חובבנים, אין להם אינטואיציה של דרמה קווין. על הדרך דנתי איתם בעובדה שדיברנו אתמול רק 25 דקות ולא חצי שעה, כי היינו עייפים. טענתי, בהיגיון בריא של דרמה קווין, שפעם אפילו כשהיינו עייפים רצינו להמשיך לדבר, בעוד שהיום העייפות מכריעה אותנו. הם טענו, שוב בראייה נכוחה על המציאות, שרוב האנשים הולכים לישון כשהם עייפים, ולא מדברים בטלפון! נו, מה הם כבר מבינים?
איך עבר היום שלי?
היום שלי עבר בנסיונות לא לתת לצלקות של בחורי עבר להשפיע על מה שיש איתך.
בנסיונות לשכנע את עצמי שאם אתה אומר ש"נדבר", אז באמת נדבר, ולא תיעלם כמו בחורים בעבר.
בנסיונות להאמין לך שאם אתה אומר שאני יפה אז אתה אומר את זה לא כדי להכניס אותי למיטה, אלא מפני שאתה לא יכול שלא לומר לי את מה שאתה רואה מול עיניך.
בנסיונות שלא לתת לבחורים שהיו לפניך לבנות מולך את חומות ההגנה הכה-טובות שלי, אלא לתת לך כמה שערים להיכנס דרכם, למרות שאחרי כל פוטנציאל שהתאדה המנעול שלהם קצת נשחק.
איך עבר היום שלי?
אני חושבת שהיום התחלתי להאמין בפשטות. אני, המאמינה הגדולה במורכבות של החיים ושל הדברים, התחלתי להבין שפשטות זה לא רק מילה במילון. אני, שמנתחת כמעט כל דבר כאילו היה צפרדע במעבדת ניסויים, שחושבת שלכל דבר יש עוד איזה רובד נסתר, שהדברים הם אף פעם לא כמו שהם נראים. אני חושבת שהיום גרמת לי להבין שהדברים הם פשוטים: שאם אמרת משהו אחד, נראה שאליו התכוונת ולא למשהו אחר. שאם עשית מחווה זה כי פשוט רצית, ולא כי עומדת שם כוונה נסתרת. ככה, פשוט.
איך עבר היום שלי?
בביטחון שאני יודעת מה אני רוצה, ובחוסר ביטחון בגילוי שיש כמה דרכים להשיג את הרצון הזה.
בביטחון שאני מכירה את חוקי המשחק וכבר ראיתי הכל, שום דבר לא יכול להפתיע אותי. בביטחון הזה שהתערער – הרי יש עוד כמה חוקים שאני לא מכירה במשחק, עוד לא ראיתי הכל וכנראה שיש דברים, וגברים, שיכולים להפתיע אותי.
בביטחון שאני מכירה את כל הצדדים שבי ככף ידי, ובביטחון הזה שמתערער שיש בי עוד צדדים שקיימים בי שחשובים לא פחות, ומגדירים אותי אף יותר.
איך עבר היום שלי?
בשתיקה. אני, שעל כל דבר יש לי מה להגיד, שחושבת שמילה שווה אלף תמונות, שמכירה בכוח הגדול של הדיבור. היום שתקתי.
איזושהי החלטה שיש דברים שלא צרך למהר להגיד. שזה לא רק פתגם, אלא באמת יש דברים שהשתיקה יפה להם.
איזושהי הבנה שלא לכל מקום צריך להביא מטען מילולי. שלפעמים התלת-ממד השקט חזק הרבה יותר מלהג שממלא אותו. שלפעמים עיניים פקוחות מביעות יותר מאשר פה פתוח.
איזושהי אינטואיציה שמילים מסויימות צריכות לחכות שהסיטואציה תהיה מוכנה אליהן, ולא לכפות אותן על מצע שעדיין לא מוכן לקלוט אותן.
לשתוק קצת. מי תיאר לעצמו שזו יכולת נרכשת?
איך עבר היום שלי?
בצפייה בקומדיה רומנטית ובאמונה שלמה שהכל מסתדר. לא רק בסרטים, אלא גם במציאות. שהכל פתיר, ואם יש אהבה - היא מנצחת. טוב, אני לא באמת בת 16, אני יודעת שהיא לא מנצחת. בדרך כלל המציאות היא זו שמכניעה אותה. אבל היום שלי עבר באשלייה. מותר... אשלייה של שוקולד מתוק, שכמו באשליות, אפילו לא משמין.
בצפייה בזוגות ברחוב ובמחשבה שאולי יש דבר כזה קשר שמצליח למרות אחוזי הגירושים והסטטיסטיקה על בגידות.
בצפייה בזוגות שנמצאים יחד שנים בלי לתהות מה הם עושים יחד, אלא מתוך הבנה שלכל שני אנשים יש את המנגנון הפנימי שלהם, שלמתבונן מהצד לא תמיד מובן.
איך עבר היום שלי?
בפיתוח מיומנויות של סבלנות. אני, שברירת המחדל שלי היא להתפוצץ, להתפרץ, להתחצף, להידחף גיליתי שאפשר גם לחכות. ככה, בסבלנות. שיש דברים שמגיעים בקצב שלהם, בלי שמאיצים בהם. שזה שהקצב שלי מהיר, לא אומר שכולם עומדים בו.
גיליתי שהקצב האיטי יכול להתאים גם לי בסיטואציות מסויימות. הבנתי סוף סוף את המושג לחכות בסבלנות, עם דגש על "לחכות". לחכות שמי שממול יעשה צעד, ולא ליזום אותו. לחכות שהצד השני יתבשל ברצונות שלו, ולא להטיל עליו את הבשלות שלי. לחכות לראות מה יוליד יום, או סמס, ולא ללדת אותו לפני הזמן. לחכות.
ללמוד לחכות בלי לקבל התמוטטות עצבים תוך כדי. איך אמר מילן קונדרה? ההנאה שבאיטיות.
איך עבר היום שלי?
היום חייכתי כמו ילדה בת 16 מאיזה סמס דבילי ששלחת לי. כן, הוא היה דבילי, גם הסמס וגם החיוך. גיליתי שוב מה שתמיד ידעתי - שסמס מנצנץ כמו טבעת יהלום, ברגע שזה ממישהו שאת מחבבת. אז היום שלי עבר בחיוכים טיפשיים, ובאנשים תמהים שהסתכלו עליי שחשבו שאולי עישנתי חומרים כימיים מסוכנים.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא מעשנת כלום, אז הבין שיש פה איזה בחור ויש פה איזה עניין.
היום שלי גם התחייך בגלל איזה מייל ששלחת לי עם איזה שיר. משהו רומנטי ככה נראה לי... אני אפילו די בטוחה. מסתבר שהיו-טיוב הזה יכול לחייך גם בחורה בוגרת, לחוצה בעבודה ונטרפת מהבוס, כל זמן שהלינק מגיע דרך מייל של בחור חמוד.
אז איך עבר היום שלי?
סטנדרטי, אתה יודע... בלי הרבה אירועים מיוחדים.
לפנייה לכתב/ת 
