חצי שירה בחודש 6: "את בטוחה שיש שם משהו?"

החודש השישי כבר כאן. אני עוקבת במתח אחרי הגדילה של העוברית שלי, שלפי כל הספרים מתחילה החודש לצמוח באופן מהותי. אבל בעוד שהיא צומחת הבטן שלי עוד לא ממש והציפייה לבטן הריונית, כזו שכולם רואים אותה ושואלים עליה, כנראה תצטרך להמתין עוד כמה שבועות.

הבטן שלי עוד כל כך בלתי נראית עד שאנשים שלא יודעים שאני בהריון ופוגשים אותי פשוט לא מאמינים שיש לי בבטן בת במשקל של כ-600 גרם. 

• בקרו בעמוד הריון ולידה שלנו
  

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

אבל עבורי התקופה הזו, של ההריון, מעניקה לי הרגשה נפלאה. העוברית הקטנה שלי בועטת ללא הפסקה (חוץ מבזמנים שבהם אני על ההליכון, בהם הגברת בוחרת לנוח. כנראה שההליכה פשוט מרדימה אותה), מזכירה לי בתנועותיה הקטנות את החיים החדשים שצומחים בתוכי, משתוללת בגלל קוביית שוקולד שאכלתי (מי אמר שהיא לא דומה לי?) ובעיקר מעניקה לי את התחושה הנפלאה שהגוף שלי עושה ומייצר משהו טוב עבורי.

"אני בהריון - אפילו בחודש שישי"

גודלה של הבטן שלי, כמו שכבר בטח הבנתם, הפכה לעניין מרכזי. לפני מספר ימים הסתובבתי עם חברה באחד הקניונים וחיפשתי בגד לחודשי ההריון האחרונים. נכנסתי לאחת החנויות ושאלתי את המוכרת האם יש לה שמלה עבורי. היא הצביעה לעבר המדפים השמאליים ובעודי ניגשת לשם אמרה לי: "יש לי בדיוק שמלה בשבילך", ושלפה שמלת מיני עם חגורה הדוקה.

• רוצים לדעת מה עבר על חצי שירה בחודשי ההריון הקודמים? לחצו כאן
  

אני, בתגובה, חייכתי במבוכה ואמרתי לה שאולי לא כל כך רואים, אבל אני בהריון ואפילו בחודש שישי. ברגעים הראשונים היא פשוט סירבה להאמין והקשתה עליי בשאלות, כדי לנסות ולבחון האם אני "עובדת" עליה. בשלב כלשהו היא אפילו הזמינה את צוות המוכרות לבחון אותי.

"זה לא ייאמן", אמרה אחת מהן ושלחה ללא היסוס את ידה לעבר הבטן שלי, "את בטוחה שיש שם משהו?".

"כן", אמרתי במבוכה, "והיא אפילו בועטת".

המוכרת עדיין לא האמינה, עד כדי כך שהיא פשוט ביקשה להרגיש את הבעיטות.

שירה וסרמן. אחרי שישה וחצי חודשים, סוף סוף מתחילים לראות בטן.

גם במכון הכושר לא שמו לב לשינוי. אחד המאמנים אפילו שאל אותי מדוע אני לא עושה תרגילי משקולות. כשאמרתי בחיוך גדול ש"אני בהריון, כבר בחודש שישי", הוא נשאר פעור פה ולא האמין.

אחרי שעיכל את הרעיון השאלה הראשונה שלו היתה אם אין לי בחילות בוקר ואיך זה שאני עדיין מקפידה להגיע באדיקות מידי בוקר לאימונים. "כל עוד אני יכולה להתאמן בעצימות שמתאימה לתנאי ההריון אמשיך להגיע", הכרזתי בגאווה והוספתי שמעולם לא היו לי בחילות בוקר - אלו תמיד הגיעו בצהריים, בערב ובלילה.

"הבטן הפכה לאטרקציה"

גם בהריון אני לא שוכחת את הצחקוקים וההערות שהיו בעבר על חשבון הבטן שלי, כשהייתי בשיא משקלי. רק שהיום אותה הבטן הפכה לאטרקציה. לא רק  אני עוסקת בשאלה איך זה שעוד אין לי בטן. רבים שואלים אותי על איזה הריון אני בכלל מדברת? הרי לא רואים דבר.

העיסוק בבטן הפך להיות חשוב כל כך עד שאני מוצאת את עצמי בוהה בנשים אחרות, שנמצאות בשבוע זהה לשלי, כשהן מלטפות את הבטן הגדולה והעגולה, זו שאני כל כך מחכה לה.

אבל בשבוע האחרון אפשר סוף כל סוף לומר שיש התקדמות. חלקה התחתון של הבטן נעשה קשה ונפוח יותר, וכתוצאה מכך מתחילים לשים לב לכך שאני בהריון. זו עוד לא הבטן ההריונית שאני מצפה לה - אבל גם זה משהו.

שמחתי שזה קרה עכשיו, כמה ימים אחרי שנרשמתי לקורס הכנה ללידה. זה נותן לי תקווה שעד תחילתו של הקורס כבר יראו את הבטן, אחרת זה יהיה קצת מוזר. מישהו מבעלי התפקידים בבית החולים עוד עלול לחשוב שאני עובדת עליו, כשאגיד שבעוד שלושה חודשים וחצי אגיע לשם ללדת.

"היה לי מוזר לקבל את הקילוגרמים הנוספים"

אתם גם בטח תשמחו לשמוע שככל שההריון מתקדם אני כבר מתחילה להעלות במשקל. בכל זאת, היו הרבה טוקבקיסטים שהביעו דאגה גדולה מכך שמחוג המשקל נותר במקומו בחודשים הראשונים.

כדי להבין את עניין המשקל בהריון טוב יותר קראתי המון חומר בנושא, חקרתי והתייעצתי. די מהר הבנתי שכל שבוע יהיה שונה מקודמו. ואכן היו שבועות שבהם עליתי 200 גרם והיו שבועות שבהם עליתי כ-700 גרם. בתור מי שעבורה עלייה במשקל נחשבת לדבר שלילי, היה לי מוזר לקבל פתאום את הקילוגרמים הנוספים מבלי להיבהל שמא הפרזתי באוכל, שאולי לא עשיתי מספיק ספורט או שגופי החל לבגוד בי.

אני מקפידה מאוד, לכל אורך התקופה, לאכול מאוזן, כלומר שלוש ארוחות גדולות ושתיים-שלוש ארוחות קטנות ביום. אני לא חוסכת מעצמי דבר, כולל קינוח שבועי ואפילו ארוחה טובה במסעדה. גם מאוד חשוב לי להוכיח לעצמי שאני בשליטה על נושא האוכל בזמן ההריון.

מצד אחד, אני רוצה לתת לעוברית כל מה שהיא צריכה כדי לגדול ולהתפתח ומצד שני, לא לאכול בלי גבולות רק כי אני בהריון.

החשש הכי גדול שלי בנושא האוכל היה מנושא ה"קרייבינג", אותה השתוקקות למאכלים מסויימים עליה שמעתי. עוד בימי הדיאטה שלי הרגלתי את עצמי לרצות לאכול משהו טעים (שוקולד, מאפה או ממתק) אבל לשכנע את עצמי לוותר עליו. ומהרגע שבו התחיל ההריון הייתי נחושה להמשיך בתוכנית האכילה אליה התרגלתי, שעשתה לי טוב לגוף ולנפש. ולשמחתי אני מצליחה בכך וה"קרייברינג" הפתאומי לא הופיע עד היום. אמנם כבר קרו מקרים שבהם נורא התחשק לי "משהו מתוק", אבל עד כה לא היה מדובר בחשק עז לדברים הזויים כמו מלפפונים חמוצים עם שוקולד או להמבורגר עסיסי בארבע לפנות בוקר.

"אני ניצחתי" 

ידעתם שמחקרים שנעשו מראים כי כ-95% ממי שיורדים באופן משמעותי במשקל גופם לא מצליחים לשמור על ההישג יותר מחמש שנים? וזו הסיבה שבימים אלו אני חשה תחושת ניצחון גדולה כל כך. קודם כל בגלל שהורדתי באופן טבעי מעל 50% ממשקל גופי ואני מצליחה לשמור על ההישג כבר שש שנים. אבל יש לי ניצחון נוסף. אני נמצאת בשבוע ה-25 להריון ועד כה עליתי במשקל 4.5 ק"ג בלבד. ואני לא היחידה שמרוצה. הרופא שלי אומר שהעלייה במשקל היא מתונה וטובה ובקצב הזה יש סיכוי קלוש שאעלה יותר מכמות הקילוגרמים המומלצת למשקל שלי.

וכל הדברים הללו, העלייה המתונה במשקל והעובדה שלא התפתיתי לאכילה רק "כי אני בהריון", גרמו לי להבין שרוב הסיכויים הם שאני כבר אשאר רזה ושאם עברתי שש שנים והריון אחד

(או ליתר דיוק שני שלישים ממנו) אז כנראה שכוח הרצון שלי חזק כברזל.

שלרגע לא יהיה לכם ספק, המשקל הוא ממש לא הדבר העיקרי שמעסיק אותי בהריון. ההריון הוא בשבילי אושר גדול, תינוקת שגדלה בתוכי, חיים חדשים והמון שמחה ואהבה. הוא גם תרגולת לאופן שבו החיים משתנים מקצה לקצה ולכך שלעתים אין לך שליטה על מה שקורה. פתאום לא הכל סובב סביב שירה ומה שירה תעשה, מתי אעבוד, אשלח מיילים, אבשל ואלך למכון הכושר. פתאום החיים עומדים להשתנות ואני צריכה להשתנות איתם, להתאים את עצמי למציאות החדשה.