"למדנו ששונאים אותנו, אבל יש גרמנים טובים"
ב"בין איכרים" מספר לודי בוקן על משפחת חקלאים גרמנית שהצילה יהודים בשואה. ראיון עם במאי ומפיק, שיצר סרט על החקיין של בריטני ספירס, סייע להציל שבויים ישראלים בלבנון וממש לא מחבב את רוברט אלטמן: "האדם הכי רע שהכרתי"
מחר (ה') יעלה בסינמטק תל אביב הסרט "בין איכרים" - סרטו של לוּדי בוקן, במאי סרטים ומפיק בן 59. הסרט מ-2009, מבוסס על ספר זכרונותיה של מרגה שפיגל, יהודיה ממחוז מונסטרלנד בגרמניה, שנצלה ושרדה את מלחמת העולם השנייה מבלי להישלח למחנות, בזכות חקלאים גרמניים שנתנו לה מחסה בחוותם.
לבוקן, שמשפחתו שלו ניצלה על ידי איכרים שהסתירו אותה בהולנד, יש נגיעה אישית ל"בין איכרים". "גם בהולנד היו אנשים שחיו במחתרת והנוצרים סביבם הצילו אותם" הוא אומר. "לא נשאר כמעט כלום מהקהילה היהודית שם. אלו ששרדו היו מודעים לכך שהם עשו זאת בגלל שלמישהו אחר היה אכפת מהם.
"בגרמניה התופעה יותר נדירה, ואלו אזרחים ששלחו את הילדים שלהם לצבא וייחלו לניצחון, אבל באופן מוזר גם הצילו יהודים. הם היו גרמנים רגילים, אי אפשר להבין למה הם עשו את זה, ולא ניסיתי להסביר את זה בסרט. הם פשוט פועלים, בידיעה שזה הדבר הנכון לעשות. כוח הסולידריות גדול יותר מכל היגיון".
בוקן עם שפיגל - שבעים שנה אחרי על הסט
בסופו של הסרט, בדומה לסיום "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג, מופיעות מרגה שפיגל ואנני אשוף האמיתיות על הסט. "לפני שנה היינו בארץ עם מרגה ואנני", הוא מספר. "התיידדנו והן היו הראשונות שראו את הסרט הגמור. ישבנו בקולנוע בגרמניה, וזה היה רגע מרגש מאוד. לא יכולתי לדעת מראש איך הן יגיבו לדמויות שלהן על המסך, אבל בסוף כולם בכו".
אצבע מאשימה
הסרט מציג גם את אבי משפחת שפיגל, בגילומו של ארמין רודה, שמסתתר בחדר עישון בשר, וניצל גם הוא בזכות חבריו החקלאים הגרמניים. "רציתי להתרכז באלו שהיה להם את הכוח להגיד לא", הוא מסביר. "הסיפור מראה שזה היה אפשרי גם בגרמניה. העובדה שכל כך מעטים אכן עשו את זה, הוא האצבע המאשימה שבו.
"זו גם הסיבה שהיו הרבה נסיונות, מגורמים מממנים ומרשת טלוויזיה בגרמניה שאמרו לי שלא כדאי שאעשה את הסרט. כשהוא היה מוכן הצעתי אותו לפסטיבל ברלין וגם הם סירבו להקרין אותו, הם פחדו. עם זאת, הקהל הצעיר בגרמניה קיבל אותו טוב מאוד. כיתות שלמות של בתי ספר נשלחו לראות אותו".
בישאל דווקא עשויים למחות על כך שהצגת גרמנים אנושיים.
"לא הייתי בטוח איך יקבלו את הסיפור בארץ, כי הוא מדבר על גרמנים טובים. התגובה היתה מדהימה, אני חושב שאנשים שמחו, וזה די עצוב, לראות פתאום קומץ אנשים שאוהבים אותנו. אנחנו גדלים בתרבות, שמלמדת אותנו מגיל צעיר שהעולם לא אוהב אותנו, פשוט ככה, והנה יש סיפור בו פתאום מקבלים אותך כאדם".
מימין - פרס, לואיזה מיקס וליה הונסברוך ב"בין איכרים"
כוכבת הסרט ורוניקה פרס ("אדם בן כלב"), היא אחת מאותם אנשים. כששמעה על הסרט, פנתה בעצמה לבוקן וביקשה להשתתף בסרט: "היא כוכבת גדולה בגרמניה, היא בעצמה באה מבית של איכרים מהאיזור שהיו להם מקרים דומים. הצעתי לה את התפקיד של היהודייה, והיא שיחקה אותו עד הסוף".
"אלטמן היה סדיסט"
"התחלתי להתעניין בקולנוע מגיל צעיר מאוד", נזכר בוקן. "את הסרט הראשון שלי עשיתי בגיל 12. התחלתי בבימוי סרטים דוקומנטריים. אני נהנה מאוד גם מהפקה, ויש סרט אחד לפחות שהפקתי שאני מאוד גאה בו, זה 'רכבת החיים' בבימויו של ראדו מיכאילאנו, סרט עם הרבה הומור שמתרחש בשטייטעל באירופה".
ב"וינסנט ותיאו" עבד בוקן עם הבמאי הנערץ רוברט אלטמן, שלא הותיר עליו רושם חיובי במיוחד. "אלטמן היה נוראי. למרות שהוא מת, הוא האיש הכי רע שפגשתי בחיים שלי. פשוט סדיסט, אבל עם כישרון ענק כאיש קולנוע. הוא תמיד היה בקונפליקט לא אהב אנשים ואף אחד, שנא אנשים, שנא זרים. לא היתה לי חוויה טובה איתו".
קטע מ"וינסנט ותיאו", של אלטמן
"בעבודתי כמפיק וגם כבמאי אני מנסה לנסות לספר סיפורים חשובים או מצחיקים ויפים לקהל הכי רחב שאפשר, זו המטרה", אומר בוקן, שסרטו הראשון שונה מאוד באופיו מ"בין איכרים". כפי שעולה משמו "Britney, Baby, One More Time", הוא סרט על במאי שמפספס הזדמנות לראיון עם בריטני ספירס, ומתנחם בחקיין שלה. הוא יוצא יחד איתו למסע בעקבותיה, בזמן שהוא מוכר צילומים וקטעי וידאו כאילו מדובר בדבר האמיתי.
"שמענו על בחור שזכה בתחרות חקייני בריטני והוזמן להיפגש איתה", נזכר בוקן, "בעודו מחכה לה, צוות טלוויזיה החל לראיין אותו כי חשבו שהוא באמת בריטני. הנציגים שלה ראו את הקרקס הזה וזרקו את כולם משם, כולל אותו. שברו את החלום שלו. לקחתי אותו ועשינו שחזור יותר רחב של הסיפור. סלבריטאים יכולים לעשות מה שהם רוצים, זה היה בעצם הסיפור על התופעה הזו של הכוכבות וההערצה".
Its not Britney bitch, זה רק חקיין
בוקן אגב מגדל גם הוא כוכבת שבדרך בדמות בתו ג'ולי לוי בוקן, שהשתתפה בסדרות "האלופה" ו"הפמליה". למרות זאת, מתקבל הרושם שמדובר בסלבריטאית מזן אחר. "בעוד שבועיים היא חוזרת לארצות הברית ומתחילה לשחק שוב. יש לה סרט וסדרת טלוויזיה גדולה מאוד לפניה, אותה איני רשאי לחשוף", הוא מעדכן, "היא מסיימת את התואר השני שלה ביחסים בינ"ל בקונפליקטים גרעיניים בפריז".
ג'וליה לוי בוקן. סודות הגרעין (צילום: רפי דלויה)
קונפליקטים גרעיניים, עניינים בטחוניים - כל אלו לא זרים לבוקן, שלמד דבר אחד או שניים על המצב במזרח התיכון. סרטו השני "Deadlines", שיצר עם כתב 'ניוזוויק' מייקל א. לרנר (בכיכובו של סטיבן מויר מ"דם אמיתי"), מבוסס על הניסיון הזה וזכה בפרסים רבים. "התחברתי עם לרנר, שהיה בעבר בלבנון. גם אני הייתי שם בשנות ה-80 ודיברנו על ביירות. בסוף הוא אמר לי, 'כתבתי תסריט על הדבר הזה'. קראתי ולמחרת אמרתי לו בוא נעשה את בסרט".
במה עוסקת עלילת הסרט?
"זה סיפור על השגעון של לבנון, מדינה שאינה מדינה בה כולם לוחמים אחד בשני. זה מקום שאי אפשר להבין אותו עבור מי שבא מבחוץ וגם עבור מי שבא מבפנים. זה היה נוראי, דומה למצב של עיתונאים שמגיעים כיום לעיראק ואפגניסטאן. נכנסים לחיים של אנשים, מנסים להבין אותם - ללא הצלחה. זה יותר מדי עמוק ואין מספיק ידע. לא צילמנו בלבנון כי החיזבאללה כבר שלטו, אז צילמנו בתוניס. מדובר בחוויות אמיתיות של הכתב שמגיע מבחוץ לסקר מלחמת אזרחים שאי אפשר להבין".
בדרך לכותרת ראשית
הסרט "Deadlines", שנעשה ב-2004, החזיר את בוקן לשנת 1983 ולחוויותיו מהחזית בלבנון, בה סייר כעיתונאי וממנה הביא עדויות נדירות מהשטח, שהיו חיוניות כל כך לעורף הישראלי. "יצאתי לשטח עם צוות טלוויזיה צרפתי ואחרי חודש וחצי איתרנו את ששת החיילים הישראלים הראשונים שנפלו בשבי של הפתח (חיילי הנח"ל אבי קרוננפלד, ראובן כהן, רפי חזן, בני גלבוע, אבי מונטלביסקי ואלי אבוטבול). עד אז אף אחד לא ידע אם הם חיים לא, ואיפה הם".
איך הגעת אליהם?
"התיידדתי עם בחור שהיה השומר שלנו, ערבי שעבד פעם בתל אביב וביקשתי ממנו שידבר עם המפקדים. שמו לנו שקים על הראש, ולקחו אותי לאיזה מקום בלילה. החיילים ישבו בחדר של הפת"ח והתחלתי לדבר איתם עברית. ולא ידעתי איך המחבלים יגיבו. הם היו עם הקלצ'ניקוב בגב שלנו, אבל לא עשו כלום. זה שודר בארץ, ואז גם קיבלתי רשות לצלם במחנה אנצאר, בו הוחזקו השבויים פלסטינים ולבנונים".
כותרת "ידיעות אחרונות", מבשרת על חזרת השבויים
לטענת בוקן, צילומיו היו ההוכחה לכך שהחיילים אכן בחיים והובילו בסופו של דבר לעסקת השבויים, בו הוחלפו השישה ב-4,700 מחבלים שהוחזקו באנצאר. "לפת"ח היה אינטרס להראות שהם אכן הצליחו ללכוד חיילי צה"ל, אבל האמת, אני לא יודע איך הצלחתי לעשות את זה.זה לא סרט, אלא ראיון של כחצי שעה שאני הכי קשור אליו.
"זה מאוד מסובך לצלם שבויים, אתה בעצמך תחת השגחת השובים ונכנס לתא של מישהו שלגמרי בידיים של השומרים שלו.
מאוד מביך לראות אנשים במצב כזה ולהיות שם. אתה מרגיש אשם, אבל זה היה טוב לעשות את זה, כי הם יצאו".
ואולי פה נמצא השוני בין "Deadlines" ל"בין איכרים", מאנשים שמוחזקים בכפייה בחשאי על ידי אויביהם, לאלו שמקבלים הגנה מהם בתנאים זהים פחות או יותר. אבל הקו הזה לא ימשיך בקרוב. בוקן מתכוון לצאת לכיוונים חדשים בסרטיו החדשים. אני מתכנן סרט הרפתקאות, שקצת קשור לעניין השואה, אבל מתרחש בשנות ה-50 באירופה ואפריקה. הסרט הבא שלי יהיה 'Nice Guy', שעוסק בשוד במוזיאון".
