אין ערבי הרוצה בשלום
הערבי מדבר על שלום, אך למעשה הוא רוצה את המשכיות עמו ומורשתו ואת הדבקות בזהותו המופרכת. ומי עוד לא רוצה שלום?
אין ערבי הרוצה בשלום. זאת היא עובדה. עובדה כשם שהירח סובב מסביב לכדור הארץ. עובדה כשם שנשים יולדות את ילדיהם.
אנו מדחיקים זאת משום תקינות פוליטית שמגמות פוסט מודרניות כפו עלינו, בגלל צביעות ובעיקר מתוך חשש, אך הכחשות חוזרות ונשנות לא יהפכו את הכזבים אשר מלעיטים אותנו בהם לאמת.
הערבי אוחז בלאומיותו הערבית, אוחז בשפתו הערבית, אוחז במחלפותיו הערביים במשורריו, במלחינו ובסופרו הערביים, אוחז במטעמיו הערביים, אוחז באדמתו הערבית, באשתו הערבית ובילדיו הערבים.
הערבי הוא ערבי. הוא אינו יכול אחרת. הוא נכפת מולאם ומתוכנת מיום לידתו לשרת את ערביותו. כאשר יקרא לדגל, יצעד כערבי למלא את ייעודו, הוא יצביע כערבי בקלפי, וימות כערבי בשדה הקרב.
הוא מדבר על שלום, אך אלו מילות סרק, כדימויי גן העדן. פנטזיות מטופחות. על כן מימושן הוא רק שלב מעבר בין מלחמה למלחמה. הוא מדבר על שלום אך למעשה הוא רוצה את המשכיות עמו ומורשתו, את הדבקות בזהותו המופרכת, את ההתבשמות השכם וערב בהיסטוריה של אבותיו, את אשליית דתו השמימית ונביאי השקר שלו אשר בשמם, כחסיד עיוור יצא וימשיך לצאת גם בעתיד למסעות ההרג האין סופיים שלו.
רוצה הוא את שימור הסטטוס קוו של אשליותיו אודות המציאות, בהן הוא שם את מבטחו, מתוכן הוא מבסס את צידוקו להפעלת הכוח כלפי הסובב אותו, כוח אשר תמיד נענה במחולות של אלימות, בדם קדושים ובמלחמות האימננטיות אשר היו לחם חוקו משחר תרבותו.
יסודותיו שעונים על פחד, דיכוי וצייתנות למקור סמכות. משום כך יהיה רווי מאבקים פנימיים בתוך נפשו ועל כן במרוצת הדורות
הבניין האדיר אשר נבנה על יסודות אלו יקרין אל החברה כולה.
הוא מדבר על אהבה אך ליבו סגור, נע במעגלי השבילים הכבושים של לאומיותו הצרה המותנית מפחדיו הקמאיים, ממחשבות השווא אשר ינק משדי אמו. הוא מדבר על אהבה אך למעשה מעוניין הוא בסמיכות טוהר דמו.
אין הוא בן-חורין, תודעתו מותנית, אסורה. אין הוא רוצה בשלום. הוא ערבי. כך בדיוק הוא גם היהודי.
אבינדב בגין, מחבר הספר "סיום הסכסוך" בהוצאת אחוזת בית.
לפנייה לכתב/ת 
