חייל אמיץ נולד
במשך שנים רבות חיכה מורדי גרשון להזדמנות. הרגע הגיע בדמותו של עורך הדין קאפי, בהצגה המלחמתית "בחורים טובים". "נלחמתי על התפקיד ולא חסכתי בתחמושת", הוא אומר
במשך שנים חיכה השחקן מורדי גרשון לרגע הזה. בסבלנות עיקשת של מי שבטוח בדרכו, הוא נתן חיים בגלריה לא מבוטלת של דמויות כתובות על נייר, וראה מצדדיו לא מעט כוכבים דולקים וכבים במהירות, תוך שהוא ממתין לתפקיד שיפתח בפניו סופסוף את הדלת.
עכשיו זה קורה בתפקיד עורך הדין קאפי, בהצגה "בחורים טובים", של תיאטרון בית ליסין. בהוויה תיאטרונית שנוטה להעדיף לתפקידים ראשיים, פרצופים מוכרים מהטלוויזיה, הליהוק של גרשון, גם אם מתבקש, לחלוטין אינו ברור מאליו. "נאבקתי על התפקיד הזה", הוא אומר, "נלחמתי עליו בשיניים. כשקיבלתי את המחזה הייתי אמור לקרוא תפקיד אחר בכלל. כשהתעקשתי, אמרו לי: 'בסדר, תקרא מערכה אחת'. הגעתי מוכן ומכוון. לא חסכתי בתחמושת".
גרשון ב"בחורים טובים". ההצגה על הכתפיים שלו (צילום: דניאל קמינסקי)
כשהשחקן שמולו התמודד על התפקיד נקרא באמצע האודישן לצאת, ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, ביקשה מגרשון לתפוס את מקומו. "זה היה בדיוק בשיא הדרמה. הייתי כמו מכונית שצריכה להאיץ בבת אחת מאפס ל-100 קמ"ש. עטתי על הטקסט, נתתי את כולי", הוא נזכר. חצי מהסלבס בארץ נבחנו לתפקיד, אבל גרשון היה רגוע. "ידעתי שנתתי כל מה שיש בי", הוא אומר. ואז צלצל הטלפון. בצד השני היתה פינס שאמרה לו: "אני צריכה לתפקיד הזה מישהו שיוכל לסחוב את ההצגה על הכתפיים. התפקיד שלך".
החייל האמיץ
כשגרשון מדבר על פילוס הדרך בנתיבי התיאטרון, הוא משתמש לא פעם במילים כמו מאבק, מלחמה, תחמושת. זה לא רק בגלל שההצגה בה הוא משתתף מתרחשת בחצרות האחוריים של הצבא ובבית משפט צבאי. זה גם לא קשור לעבר הצבאי הפרטי שלו כלוחם בסיירת מובחרת. "כל השנים לימדו אותנו שעל הבמה זה חיים ומוות", הוא אומר, "אנחנו נאבקים על הבמה מול אידיאלים גדולים מהחיים. אני תמיד אעדיף תחרות מול מישהו שהוא טיפה יותר טוב ממני. זה גורם לי ללכת עד קצה גבול היכולת שלי. שחקן הוא קודם כל תלמיד והמכשול הכי גדול שעומד בפני תלמיד, הוא המחשבה שהוא יודע הכל. יש לי ביטחון מלא בכלים ובטכניקה, אבל אני תמיד תלמיד ובכל הפקה אני לומד לשחק מחדש".
זה משפט די מפתיע משחקן שנמצא 11 שנים על הבמה
"אני שמח לומר שמשחק עדיין מרגש אותי. אולי בגלל שאחרי ששיחקתי בקאמרי, הייתי מאד קרוב לוותר. נתנו לי להרגיש שם בינוני וכמעט האמנתי לזה. לקח לי הרבה זמן להבין שאני צריך להלחם על החופש שלי ליהנות מהמקצוע הזה שבו מהר מאד יכולים להשבית לך את חדוות המשחק. מספיק שמישהו יעשה לי פרצוף אחרי הצגה ואני גמור לשבועיים. אני נלחם על אווירה טובה מאחורי הקלעים ממש כמו שאני נלחם על מקצועיות בעבודה כי תיאטרון זו עבודה משותפת ואם אחד נופל, כולנו ניפול".
אתה תחרותי?
"נלחמתי על מקומי בתיאטרון. כשעזבתי את הקאמרי בגיל 31 אחרי שש שנים, הרגשתי הקלה גדולה ופחד גדול. שנה ישבתי בבית ולמדתי על עצמי ועל החיים דברים חדשים. כשחזרתי לשחק אמרתי: אני חוזר לתת Fight. לא רציתי להיות יותר תוצאה של מצב נתון או לשחות עם הזרם ולקטר. אדם אחראי לגורלו כך לפחות אדע שעשיתי הכל כדי להצליח".
למרות ששחקן בתוך מערכת זקוק לתמיכה, בניית קריירה לא תלויה רק בך
"זה נכון. מאחורי כל כוכב עומד מפיק שפרגן. לי יש את ציפי פינס שהיום אני יודע שהיא פרטנרית אמיתית. זה התחיל בהצגה 'פילומנה' שבה היא הכריזה: 'אותך אני אטפח'. אני מודה שעד היום היא עמדה במילתה. אני יודע שהיא מעריכה אותי ולמרות זאת היא נותנת לי להלחם על כל תפקיד. אין אצלה מתנות חינם".
בקרב אנשי המקצוע, גרשון סומן מראשית דרכו כהבטחה. מייד לאחר תום לימודיו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב הוא השתלב בתיאטרון הקאמרי בהצגה "קרום" שביים בזמנו מיכאל גורביץ', במאי הבית דאז ומי שהיה מורו בסטודיו. הצעות זרמו גם מהבימה, גשר והתיאטרון העירוני חיפה, אבל גרשון כבר אחז בחוזה בקאמרי והחיים, כך נראה אז, נעו בנעימים בנתיב ברור.
גרשון. נושא את האחריות לקריירה שלו
שנה חלפה וגורביץ', שקיבל לידיו את הניהול האמנותי של החאן הירושלמי, עזב את תיאטרון הקאמרי. גרשון החל לדשדש בתפקידים קטנים של 2-3 סצנות בהצגה. "לקח זמן עד שהאסימון נפל, אבל פתאום היה לי ברור שאני תקוע", הוא אומר, "העדפתי להסתכן בחוץ מאשר להישאר ולדרוך במקום". אבל אין לו תלונות כלפי אף אחד. "אני נושא את האחריות לקריירה שלי.היתה לי תחושה שאני בהמתנה בקאמרי וזה מקום נמוך ומדכא שלא רציתי להיות בו. הייתי צריך למצוא מחדש את הקסם ואני שמח שזה קרה", הוא אומר.
כשאתה מסתכל על הדרך שעשית, אתה מרוצה?
"בהחלט. עשיתי תפקידים מובילים בהצגות שאני אוהב ותפקידי משנה מגוונים שאפשרו לי להביא את עצמי בכל פעם אחרת לבמה. אני לא מאמין בתפקיד חיים אלא בעבודה יומיומית. אני אוהב להיות על הבמה וגם אם זה נשמע מיושן, משחק בשבילי זו שליחות".
ומהי שליחותו של שחקן?
"לתקשר חוויה שלמה. אני לא נמצא על הבמה כדי לקבל תשומת לב, חיבוק או אהבה שחסרו לי בילדות. אני שם כדי לגרום לך להרגיש. זה נכון שלכאורה שחקן משרת את המסר של המחזה, אבל המהות של המקצוע הזה הוא יכולת השינוי. היום אני המלט, מחר אני מישהו אחר וגם הדמויות במחזה עוברות שינוי ומשתנות".
אחרי לא מעט קומדיות בהן שיחק, התפקיד הנוכחי מאפשר לגרשון להפגין את יכולותיו המרשימות כשחקן דרמטי שהתחדדו לדבריו, במהלך החזרות עם הבמאי, משה קפטן. "אני שוחה בקומדיות, מכיר את הז'אנר ואת הטכניקה ושולט בה אבל פה מדובר בתפקיד הדרמטי המרכזי הראשון שלי", אומר גרשון, "היו חששות אבל תהליך החזרות היה הכי מדהים שעברתי ולא מעט בגלל הבחורצ'יק הזה שביים את ההצגה שהוא אדם נהדר שלא הכרתי קודם, שהפך לחבר".
אובדן פרטי
במהלך החזרות על הדמות שמתמודדת בין היתר גם עם דמות אב דומיננטית שמותה מלווה את הגיבור כצל, נדרש גרשון לפתוח לראשונה בתוך מרחב התיאטרון את סיפור האובדן הפרטי שלו. "אבא שלי מת כשהייתי בן 6", הוא מספר, "היום, כשאני אבא, קשה לי להבין איך אמא שלי הצליחה לגדל לבדה בגיל 28 שלושה זאטוטים. אבא היה בלש סמוי במשטרה והרכב שבו נסע עם עוד שני חברים עבר תאונה.
גרשון על הבמה. השראה מתוך אובדן אישי והירואי
"הוא יצא מהרכב כשהוא פצוע קשה וחילץ את שני החברים שלו שאבדו את ההכרה. כשהאמבולנס הגיע הוא התמוטט ונפטר בדרך לבית החולים. בשבילי המוות שלו, הוא מוות הרואי. אף פעם לא התמודדתי עם המוות של אבא על הבמה, לאורך שנים התבוננתי על זה מהצד, זה היה מקום שדרש התמודדות והוביל אותי בעבודה".
את העיבוד הקולנועי בבימויו של רוב ריינר למחזה, שנדחק לשוליים, קשה לשכוח. גרשון נחשף אליו בתחילת שירותו הצבאי במסגרת יום א' תרבות. הסרט לווה בהרצאה על פקודה בלתי חוקית בעליל. בדיוק בשל כך עצבנו אותו ביקורות שפורסמו על ההצגה ורמזו בין היתר על חוסר הרלוונטיות שלה להוויה הישראלית.
"מעבר לאקטואליה יש פה דרמה אנושית ערכית", אומר גרשון, "גם מי שלא הגיע מתוך רצון עז לענות על שאלות
בוערות שעל סדר היום, יצא נפעם כי זו פשוט הצגה טובה. המחזה הזה בהחלט רלוונטי. אני מדבר על אלימות מול חלשים, מצ'ואיזם, הטרדות מיניות. זה בפירוש עדיין חלק מהנורמות שלנו. במובן מסוים אני הייתי מהחיילים האלה שמאמינים בקוד של מחלקה, מארינס, אלוהים ומולדת".
זה השתנה?
"היום לא הייתי מסכים לעשות דברים שעשיתי אז. אחרי שסחבתי על הגב גופות, אני מתבונן היום בבלבול של המערכת והממשלה שבה יושבים פולישוקים שמקבלים החלטות מגומגמות מתוך מניעים פוליטיים בלבד, ולא מבין איך הייתי כזה תמים. כשאתה מורעל, אתה לא עוצר לחשוב אבל עברתי משבר אמון גדול מול כל החבר'ה האלה למעלה".
כל הנכויות של הגבריות הישראלית נמצאות על הבמה שלכם.
"ברור. יש אמרה כזו במילואים שאיך שאתה עולה על מדים, אתה נהיה רעב, חרמן ועייף. אתה מגיע למילואים פעם בשנה, שם מדים ונוסע במנהרת הזמן אחורה. זו מסגרת גברית והווי גברי שאף פעם לא התחברתי אליו. שיחות של נשים תמיד עניינו אותי יותר משיחות על כדורגל. גם כשחקן, יותר מעניין אותי לגעת באנרגיות שנחשבות לנשיות יותר. כמו אצל דני קיי שהוא הסיבה שאני שחקן. אני חושב שאנחנו, החברים לנשק, ניהלנו את כדור הארץ הזה מספיק זמן. הגיע תורכן. אני משוכנע שתעשו את זה טוב יותר. אתן הכוהנות הגדולות - הרחם, החמלה, ההבנה. עבר זמנם של הקונפליקטים, הלחימה והכוחנות".
