רכבת לילה אל העבר
ברונו ואמו חוזרים הביתה ברכבת לילה שלווה ובורגנית, בנסיעה שמתרחשת על סף מלחמת העולם השנייה. לאחר שנים חוזר ברונו אל עירו, אך הוא שונה מהימים בהם היה נער. פרק מספרו של אהרון אפלפלד "תור הפלאות", לציון יום השואה הבינלאומי
ברונו, נער מתבונן ורגיש, ואמו חוזרים ברכבת-לילה, "בקרון שמור עם מושבים יציבים, מפיות לבנות, רקומות במקום המיועד לראש". לאחר זמן-מה נכנסת לקרון מלצרית, נערה צעירה, ו"החלה מגישה קפה-לילה ועוגות גבינה".
בתוך הסצנה השלווה והאנינה הזו, המייצגת את הווי החיים של השכבה היהודית הבורגנית בממלכה האוסטרו-הונגרית, משלב אפלפלד רכיבים מאיימים המעידים על כך כי הנסיעה הזו, המתרחשת על סף מלחמת העולם השנייה, שונה מקודמותיה והיא מבשרת נסיעה אחרת, זו החותמת את החלק הראשון של הרומן, שבה רתוקים האם והבן ל"רכבת משא ששעטה דרומה".
תור שנמוג ואיננו (עטיפת הספר)
החלק השני של תור הפלאות מתרחש "ככלות הכול ולאחר שנים רבות". ברונו חוזר "אל עירו, אל עיר מכורתו", אבל ברונו זה שונה מאוד מברונו הנער, ואף עירו השתנתה מאוד. היא אותה העיר ואף על פי כן אחרת לגמרי.
הילד הגיבור, משום רעננות מבטו ומשום פנימיותו הנקייה מדעה קדומה, מסוגל לעתים לראות רחוק יותר מעינו המשוחדת של המבוגר. היהודי נרצח במלחמת העולם השנייה נרצח בשל יהדותו, אך באותו זמן כבר היה במעבר אל ההתבוללות. דווקא בשעת דמדומים זו הואשם באמונה שכבתה בו. זו הטרגדיה של היהודי המודרני.
"תור הפלאות" ראה אור לראשונה ב-1978 והוא מהווה אבן דרך בסיפורת של אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות.
א
לפני שנים רבות חזרנו אמא ואני ברכבת־לילה, ממקום מרגוע יפה אך בלתי נודע, הביתה. הקרון היה חדש, ועל אחד מדפנותיו המעוגלים התנוססה תמונת פרסומת - נערה ובידה דובדבנים. היה זה קרון שמור עם מושבים יציבים, מפיות לבנות, רקומות, במקום המיועד לראש. הדלת הקדמית היתה פתוחה, ונערה, דומה מאד לנערה שבתמונה, החזיקה בידה מגש עץ. שעה רבה עמדה בפתח. ולפתע, כמוּנעת על ידי צו מבחוץ, החלה מגישה קפה־לילה ועוגות גבינה.
צבעי החושך הכחולים שעל החלונות הסגורים העלו על לבי שוב את המים השקטים שעל שפתם עשינו אמא ואני את הקיץ. היתה זו גדה נשכחת, זרועה חפצים עזובים; וגם האנשים כנטושים בדממה. היו שם הרבה דגים, קטנים ושמנמנים, שהציצו מתוך הקרקעית ביאוש אילם.
הם שטו לאט, במרירות, במין אי־שקט שדבק גם בי. תמה דממת הקיץ. עתה אנו נוסעים בדרך הארוכה הביתה. גם זו קסומה, מלאה זוטות שובות. כגון הנערה, שצווארה ענוב סודר משי ירוק ומשום מה נראית לי כבארונית. פניה על המפית הלבנה לבנים־שקופים. רק לפני שעה קלה העלו שני משרתים את מזוודותיה, ואיש שחמחם בעל הידור זר נשק מצחה. מאז דומה אינה זזה עוד. מבטה תקוע, כמרותק באיזו נקודה רחוקה.
בשל הוילון היא מוסתרת במקצת, אך די לי במחצית פניה. קילוח עונג מציף אותי למראה צלליתה. אך ראה, האושר כבר פגום, נברא לא שלם, כבר כוסס בו חוט של צער. הניחוש הסמוי, כי הפנים היפים הללו ייבולו בנסיעה ארוכה זו, מחשיך את אושרי הקטן. אני מצמיד אליה את עיני במשנה ריכוז, כדי שלא תאבד לי תנועה מפניה. הפנים הלבנים, הצחים, שאינם זזים ממקומם, מעלים שוב על לבי את הימים הבהירים שעשינו אמא ואני על הגדה הנטושה.
לא היה שם איש מלבדנו, ואלה שנזדמנו לשם, אני מבין עתה, תעו או הותעו וחלפו כאחד המשבים שבין קני הסוף. ושוב נשארנו ליד המים השוקטים, הדלים, בעונת הקיץ. שתי הדוגיות שייכות היו, כנראה, לימים אחרים, למים אחרים, הגואים באביב. עתה כחוש הנהר וגדותיו יבשות וקמוטות. השקט הדמים אותנו לחלוטין. ואם בתחילה עוד היו כמה מלים מפרפרות בינינו, הלכו הן וכבו ולא קמו עוד.
רק במים היינו זה עם זה. הגענו לשם באקראי, כמתוך קפריסה. אמא מאסה בבתי הנופש ובפנסיונים המהודרים, אבא שקוע היה ראשו ורובו בהצלחותיו הספרותיות. שיכור ניטלטל מוינה לפראג וחוזר חלילה. ההצלחות הללו לא הביאו לנו שמחה. איזו מתיחות מרה שררה בבית, כמו היינו עפר למכבש הצלחותיו. אפשר שגם אבא לא שמח. ומכיוון שאבא יצא באותה עת לפראג, החליטה אמא שאנו נצא הרחק מכל אדם אל איזו שממה פשוטה.
וכך עלתה בגורלנו אותה בקתה, ליד אותו פלג מים, שספק אם אי־פעם זכה לכינוי. תחילה מאושרת היתה אלא שלאט לאט הלכה ונתכנסה אל תוך עצמה. תנועותיה נתמעטו ומין שקט, כמתחת פעמון סגור, הלך ועטף אותנו. ורק ביום האחרון, כשכל החמדה הזו נתערטלה, שתי המיטות הכפריות חשופות, המזוודות נכונות לדרך, פרצה אמא בבכי מר, בכי אילם. ואני כורע על ברכי וברוב איוולת מנגב את דמעותיה.
ידעתי: מים חדשים באו אל הנהר ואנו גורשנו משם בלא שיאמר איש, צאו. וכל ההדר הפשוט, שלא היה בו אלא לחם שחור, חלב טרי ותפוחים בסלסלה ישנה, כל ההדר הפשוט הזה, ליד ספק נהר זה - כל זה כלא היה. אמא בכתה ואני לא ידעתי מה לומר ומרוב איוולת ניגבתי את דמעותיה. ועתה שטה הרכבת, מחליקה על הקפיצים הרכים. מוזר, גם חלל רך וחדש זה כמו מחובר אל אותו מקום ללא שם אשר משם באנו. כל פנים או צל פנים מעלים בי את זכר המים הירוקים ואותה בקתה כפרית.
ייתכן שגם הנער, שהוכנס אל התא הקדמי על כסא גלגלים, מוכּר לנו משם. פניו עדינים מאד - וכצפים על גופו
הרחב, המשותק כנראה כליל. מבטו מחליק עלי רגע ואני חש, שגם הוא חרד על הכמישה השקטה הנובלת במסתרים כאן. מי יודע לאן הוא נוסע. ראשו הצף על גופו הרחב גומע חרש כל מבט, כל יד המגישה בזהירות פרוסת עוגה לפה. אין לי ספק: הוא מהרהר בנו. התחושה שאנו נידונים כאן לכליה הולכת ומחלחלת בי כנוזל סמיך. אולי משום מראה קומתו של רב־המלצרים. הדור וחמור במדיו הירוקים, עובר משולחן לשולחן ושואל לשלום הנוסעים במין קורקטיות צוננת.
הכל כשורה, אומרת אמא. עתה אני מבין את בכיה של אמא. היא פחדה מן השאלה הזאת, אף שברור היה, כי כך ולא אחרת תישאל. אמא מניחה את ידיה על המסעד בתנוחה פתוחה. רב־המלצרים, היא מסבירה לי, שואל לשלומם של האנשים, אם יש להם בקשות מיוחדות, או שמא תקלה בלתי צפויה. עדיין סבורה שיש צורך בהסברים אלה. עיניה של הבארונית הצעירה ניעורו ומשוטטות מזווית לזווית. היא נחרדה אבל אינה מגלה את חרדתה. היא מחייכת חיוך עלום. הנער המשותק אינו זע.
הוא שליו. כמו הסכין לכאביו ועם כל שעתיד להתרחש בו מעתה. רחמים שמעבר לעצמו גואים בעיניו השקטות. "למה עזבתם את הגדה היפה ההיא," פנה פתע הנער במבטו אלינו. "לא באשמתנו," אני מנסה להטיף את המלים אל תוך מבטו. "מים אחרים, פרועים, באו מן ההרים ובלבלו הכל." "חבל, היה זה מקום מקסים מאד." "אין כל ספק, מה יכולנו לעשות." "אני לא הייתי עוזב מקום כזה." ובעוד העייפות הולכת ומכריעה גם את הכוח ההוזה שבי, עמדה הרכבת מלכת.
לפנייה לכתב/ת 
