ח"כים תבחרו: טייקונים או אנחנו
השרים וחברי הכנסת יצטרכו להחליט האם להיכנע לסחיטה פוליטית או לעשות את הדבר הנכון. האם להעדיף את הטייקונים או לבחור בטובת הציבור
בשבועות האחרונים הם מאשימים את התומכים בביטול הטבות המס לחברות הגז בניהול "קמפיין רצחני" ואפילו בשירות "אינטרסים כלכליים זרים". רק
זו זכותם המלאה של יזמים פרטיים למקסם את הרווח שלהם. הבעיה היא שהם עושים זאת תוך ניצול ציני של ה"משקיעים הקטנים" וניהול קמפיין שקרי ומתעתע, שנועד לאפשר להם להמשיך לקבל הטבות מפליגות על חשבון הציבור. הכלכלן והפילוסוף אדם סמית, מאבות תפישת השוק החופשי, כתב - "אנו חייבים להתייחס בזהירות רבה לכל הצעת חוק שמקורה באנשי עסקים". ואכן, ההתנהלות הזו בעייתית לא רק בעינים סוציליסטיות, אלא גם בעיניים הקפיטליסטיות ביותר.
כלכלת השוק החופשי מבוססת במידה רבה על ההנחה, כי תחרות פתוחה תביא בסופו של דבר ליעילות רבה יותר ותעניק יתרון למשק ולצרכנים. יזמים זוכים לנתח גדול יותר בעושר, בזכות כישרונם העודף והסיכון שהם נוטלים על עצמם. אבל בישראל נוצרה שיטה כלכלית חדשה, שבה יזמים מבקשים לזכות בעושר לא בזכות חדשנות ויעילות, אלא על ידי קבלת מתנות מהמדינה על חשבון הציבור. גם את הסיכון הם לא מוכנים לקחת, אלא מטילים אותו על "המשקיעים הקטנים".
מי ירוויח? ומי יפסיד?
סיפור הגז הוא דוגמה מושלמת לשיטה הזו: חברות חיפושי הגז החתימו את המשקיעים שלהן ("המשקיעים הקטנים") על הסכמים לא-סימטריים, שמעניקים ל"שותף הכללי" - המנהל את השותפות רווח לא פרופורציונלי. כך התפתו אזרחים פרטיים, בחלקם הגדול שכירים מן המעמד הבינוני, לקחת סיכון לא סביר בתקווה להתעשרות מהירה. אם ייכשלו חברות הגז - המשקיעים הקטנים ישלמו את המחיר. אם יצליחו - היזמים יגרפו את הרווח הגדול.
בסוף התהליך הם ימכרו לציבור בחזרה נכס ציבורי, שקיבלו ממנו בחינם. והצרכנים ישלמו ביוקר: השיטה הישראלית, שבה יזמות כלכלית תלויה לא
כך אנחנו משלמים את המחיר פעמיים: גם כאזרחים, שמאבדים הכנסה חיונית, שיכלה לשמש למגוון שימושים חשובים (מהצלת מערכת החינוך ועד הקלת נטל המס) וגם כצרכנים, שמשלמים יותר מדי, בגלל היעדר תחרות אמיתית במשק. זה לא קפיטליזם, אלא ניאו-פאודליזם, שבו המשקיעים הקטנים נוטלים את הסיכון, המדינה מספקת את המשאבים במתנה והיזם גורף לבדו את הרווח הגדול על חשבון הצרכנים.
אין זה פלא שהקמת ועדת ששינסקי והמחשבה לתקן במשהו את העיוותים שבה, לפחות בכל הנוגע לתחום הגז, עוררה את זעמם של היזמים. הם הרי בנו מודל עסקי על ההנחה, שבישראל מחלקים נכסי ציבור חינם, ופתאום מישהו חושב לשנות את השיטה.
בהחלט ייתכן, כי הקמפיין הממוקד והאגרסיבי תרם לריכוך המסקנות הסופיות - לטובת היזמים. עדיין - מסקנות ועדת ששינסקי מהוות צעד אחד קטן ומינימלי בדרך לתיקון השיטה הישראלית המעוותת. כעת המסקנות הן מבחן לא לשלי יחימוביץ', שהוכיחה יושרה ונחישות, וגם לא לשר האוצר הד"ר יובל שטייניץ, שעשה עד כה את המעשה הנכון.
ומה יגידו נבחרי הציבור?
כעת עוברת ההכרעה ישירות לזירה הפוליטית - לממשלה ולכנסת. שוב יתמלא השיח התקשורתי במסך עשן. יספרו להם ולנו, שמיסוי הגז יבריח את היזמים (לא במקרה הם עדיין כאן. נוסחת ששינסקי מאפשרת להם להחזיר את ההשקעה ולהרוויח רווח עצום, שיזמים אחרים יתקנאו בו). ישלפו את מעשיית ה"גז הערבי", שאין בה דבר (אלא אם מישהו לא סיפר לנו, שהרווחים בכלל מיועדים לצה"ל).
מה שמסתתר מאחורי מסך העשן הוא מסע האיומים הפוליטיים. שטייניץ כבר ספג את זה. עכשיו תעמוד במבחן יכולת העמידה של כלל השרים וחברי הכנסת. הם יצטרכו להחליט האם להיכנע לסחיטה פוליטית, או לעשות את הדבר הנכון. האם להעניק גיבוי נוסף לשיטה הכלכלית העקומה שחונקת את המשק, או לעשות משהו כדי לקדם תחרות חופשית אמיתית. האם להעדיף את טובת הטייקונים או לבחור בטובת הציבור.
זה תלוי בכל אחת ואחד מהם, אבל יותר מכל בבנימין נתניהו. ראש הממשלה - מאמין כמעט דתי בתפישת התחרות החופשית, שהעיד על עצמו כלוחם במונופולים, צריך לעשות עכשיו עוד צעד קטן נוסף. מי שנלחם להוריד מכתפי הציבור את ה"איש השמן" בדמות המגזר הציבורי המנופח, צריך להוריד מהכתפיים שלנו "איש שמן" נוסף - המונופולים הפרטיים, שהפכו לאויבי התחרות בישראל.
ראש הממשלה אינו צריך אפילו לחזור לכתבי מילטון פרידמן, די לו לחזור לכתביו של זאב ז'בוטינסקי - מורו ורבו, שכתב "כן, לשבור!"
יובל פורת, מנכ"ל חברה לייעוץ אסטרטגי. לכותב אין כל נגיעה עסקית או אישית לנושא המאמר
לפנייה לכתב/ת 
