מדוע האדם עדיין מאמין במתכנן תבוני?
לטבע אין רצונות או יעדים משלו. הטבע אדיש למותם של טורפים כמו למותם של נטרפים. הוא אדיש להיעלמם של מינים קיימים כמו להופעתם של מינים חדשים. הוא שווה נפש להופעתו של האדם הנבון כמו להסתלקותו של האדם הניאנדרתלי. החיים והמוות בטבע הם עניין סטטיסטי ותו לא. חלק ב'
הזיקה בין האוספים הפליאונטולוגים בספריות הלאומיות ברחבי העולם, המתעשרים מדי שנה בשנה בשלל ממצאים, לבין האמונה הדתית בבריאה, נותרה רופפת כשהיתה. עדויות המעידות שלב אחר שלב על השינויים שהתחוללו בעולם הצומח והחי ב-600 מיליון השנים האחרונות נהדפות בחומת האמונה.
אבל לא רק צמחים, דגים, זוחלים, ציפורים ויונקים שינו את גודלם וצורת איבריהם במהלך תקופה זו. משפחת ההומינידים עצמה מספקת את אחת הראיות המשכנעות ביותר לקיום האבולוציה.
מספר המאובנים במשפחה זו גדל משני מינים בימיו של דארווין ל-21 מינים שונים היום, החל בסלהאנתרופוס צ'דנסיס לפני שבעה מיליון שנה וכלה בהומו סאפיינס בן 200 אלף שנה (אלא אם כן המאובנים שהתגלו במערת "קסם" ליד ראש העין, בני 400 אלף שנה, יוכרו רשמית כשיניים של הומו סאפיינס).
יתרה מזו, המין האנושי משתנה ללא הרף. גופנו שונה באורח דרמטי מגופו של הומו הביליס – אבי שושלת האדם, שהפציע באפריקה לפני שני מיליון שנה. קצב השינוי בקרב בני האדם בעשרת אלפי השנים האחרונות גדול פי מאה מאשר בתקופות הקודמות. יותר מ-300 אתרים בגנום שלנו מעידים על שינוים מאוחרים ששיפרו את סיכוייהם של בני האדם לשרוד ולהתרבות באקלימים השונים של כדור הארץ.
בכול אחד יש דג קטן
ניל שוּבּין כותב בספרו "הדג שבתוכנו", כי אם היינו עושים חתך יחיד בסלע היפותטי בקניון של קולורדו היינו רואים מגוון עצום של מאובנים, ערוכים בסדר אבולוציוני עולה: בשכבות התחתונות היינו מוצאים יצורים דמויי מדוזה, מעליהם יצורים בעלי שלד, מעליהם חיות בעלות עמוד שדרה, וכך הלאה עד שכבת הקרקע המכילה את בני המין האנושי.
טענתם המרכזית של הבריאתנים, כי לא נמצאו צורות מעבר בין המינים, הופרכה.
בידינו מאגר עשיר ומגוון להפליא של מאובנים המייצגים צורות מעבר בין מינים שונים. בין השנים 1934-1920 התגלו בחוף המזרחי של גרינלנד מאובנים בעלי ראשים וזנבות של דגים, יחד עם גפיים ואצבעות רגליים של דו-חיים.
ב-2006 סיים שובין את עבודתו על הטיקטאליק, מאובן של דג נהרות בן 375 מיליון שנה. היו לו קשקשים וסנפירים כמו לדג, אך ראש שטוח וצוואר כמו ליצור יבשתי קדום.
לטבע אין רצון
אילו נדרשתי לבחור מרכיב אבולוציוני אחד, המעיד יותר מכל שאר המרכיבים על היעדרו של מתכנן-על, או של מתווה תבוני, ביצירת האברים והמינים השונים של בעלי החיים, הייתי מצביע על האקראיות: אקראיותם של השינויים (מוטציות) המתרחשים בחומר הגנטי של בעלי החיים, ומקריותם של אירועי טבע המחוללים שינוים סביבתיים.
תכונות חדשות מתפתחות בטבע בראש ובראשונה במסגרת יחסי גומלין בלתי מוכוונים בין מוטציות אקראיות, תנאים סביבתיים והברירה הטבעית. הווי אומר, תכונות חדשות מופיעות לא כדי לממש מתווה תבוני מתוכנן ולא כדי לשרת תכליות קבועות מראש.
לטבע אין רצונות, אין מטרות ואין יעדים משלו. הוא אינו חותר לשכלול אברים ולא לקידום מבנים מורכבים ומתוחכמים יותר. הטבע אדיש למותם של טורפים כמו למותם של נטרפים. הוא אדיש להיעלמם של מינים קיימים כמו להופעתם של מינים חדשים. הוא שווה נפש להופעתו של הומו סאפיינס כמו להסתלקותו של האדם הניאנדרתלי. גם הכחדת המין האנושי מאירוע טבע גלובלי תותיר אותו באדישותו.
תכונות חדשות שורדות בטבע לא בגלל שהן מקוריות ומתוחכמות, אלא מפני שבדיעבד הן מסייעות לפרט להותיר אחריו יותר צאצאים מאשר בעלי תכונות מוצלחות פחות. במלים אחרות, החיים והמוות בטבע הם עניין סטטיסטי ותו לא.
עם זאת, מתחת למעטה האדיש של הטבע, ובינות לקפלי האקראיות, קיים סוג מסוים של כיווניות ומגמתיות. על פי התורה הדארווינית, תכונות המשבשות את הסתגלותו של הפרט לסביבה דינן להיעלם יחד עם בעליהן. ולהפך, שינויים המשפרים את תפקודו של האורגניזם או מקדמים את המיתאם בינו לסביבתו – שורדים. במילים אחרות, טובת הפרט מעניקה כיוון לשינוים האקראיים. אבל, וכאן הנקודה הקריטית: כיוון זה אינו קבוע מראש, נוסח "המתווה התבוני", אלא כיוון בדיעבד!
כיווניות זו, המתממשת באמצעות שימור המוטציות המועילות לפרט והורשתן לצאצאיו, מאפשרת לקצר את משך התפתחותן של תכונות מורכבות, למרות היווצרותן ממוטציות אקראיות נטולות תכלית.
המחשה נאה לתהליך זה מוצגת על ידי תוכנית מחשב, אשר הוטל עליה לחבר באמצעות סדרת הקלדות אקראיות את המשפט הידוע: To be or not to be (להיות או לא להיות). בהקלדה עיוורת של אותיות האלפאבית, בקצב של משפט אחד בשנייה, יידרשו 78,800 שנה כדי להגיע לצירוף המבוקש.
המלט: להיות או לא להיות (אז'ן דלקרואה 1839)
ריצ'רד הרדיסון חשב שאפשר לקצר את פרק הזמן הזה על ידי שחזור התהליך האבולוציוני. הוא כתב תוכנית מחשב המחוללת משפטים אקראיים בני 13 אותיות, אבל משמרת במהלך הצירופים העיוור את האותיות המופיעות במשפט האלמותי של המלט והתואמות את מיקומן בו. תוכנית המחשב הצליחה לשחזר את המשפט בשלמותו בפחות מ-90 שניות. את המחזה השייקספירי במלואו השלימה בארבעה ימים וחצי.
ההנדסה הגנטית, המסוגלת לשנע גנים ממקום למקום ואף להעביר גנים ממין אחד למשנהו, היא-היא המקבילה האמיתית של "המתווה התבוני" ולא האבולוציה הדארווינית. ההנדסה הגנטית, כמוה כמתווה התבוני, משרתת כוונות ותכליות מוגדרות מראש. אבל מי שעומד מאחורי ההנדסה הגנטית הוא החשיבה האנושית ולא מתווה תבוני של כוח עליון מסתורי.
הייתכן שעון ללא שען?
טענה חוזרת ונשנית בכתביהם של שוללי האבולוציה קובעת שהעין לא היתה יכולה להתפתח בתהליך ארוך ואיטי של צבירת שינויים זעירים אקראיים, מאחר שמיקומו ותפקודו של כל אחד משינויים אלה מותנה בידיעת המבנה הסופי של העין.
דומה הדבר לשעון. שעון אינו יכול להיווצר מעצמו, מתוך צירוף אקראי של מרכיביו השונים. לשון אחר, אין שעון ללא שען, אין המצאה בלי ממציא ואין תוכנית בלי מתכנן.
רק ידיעה מראש את הפעולה שכל קפיץ וכל בורג וכל סליל וכל ציר וכל גלגל אמורים למלא במבנה הסופי של השעון יכולה להסביר למה נוצרו הרכיבים השונים ולמה מוקמו היכן שמוקמו. קל וחומר העין, שהיא מבנה מורכב לאין שעור מהשעון.
הכשל בטענה זו טמון באי-הבנת התפקיד הקרדינלי שממלאה סקאלת הזמן האבולוציונית, בת מאות מיליוני שנים, בהתפתחותם של מבנים מורכבים בטבע.
כשל זה מתבטא בהתייחסותם של הבריאתנים למבנה הנוכחי של העין שלנו כאילו נוצרה באחת, יש מאין, ולא כתוצר של מאות מיליוני מנגנוני ראייה שונים, שהתפתחו במקביל בקרב מאות אלפי מינים, החל בעין הפרימיטיבית של תולעת, המבחינה רק בין אור לחושך, וכלה בעין של נשר המסוגלת לראות שפני סלע מגובה אלפיים מטר.
מינים שונים פיתחו בגומחותיהם השונות התמחויות ייחודיות, בהתאם לתנאי סביבתם ולמערך הגנטי שירשו מהוריהם. שהרי עין של חרדון אינה זקוקה לראייה של נץ כדי לשפר את הכשירות הדארווינית של החרדון.
לדוגמה, הציפורים והיונקים ירשו את עיניהם מזוחלים, אבל סביבתם החדשה הפעילה עליהם לחצים אבולוציוניים שונים לחלוטין: זה בכיוון ראיית לילה של תנשמת וזה בכיוון ראיית יום של זברה.
האם יתכן שעון ללא שען? (צילום: Index Open)
יתר על כן, אם העין היתה פרי תבונתו של מתכנן עליון, ניתן היה לצפות שתהיה כליל השלמות, כשם ששען אומן מוציא תחת ידו שעון מושלם. אולם לא כאלה הם פני הדברים. העין שלנו רחוקה משלמות.
לדוגמה, עצב הראייה חוסם אור החודר לעין ויוצר שטח מת במרכזו. כמו כן, קולטני האור מחוברים ברפיפות לשכבת תאים המרצפים את קיר העין. עקב כך, חבטה חזקה בראש עלולה לנתק את הרשתית ממעגנה ולגרום לה לצוף בחלל העין.
במבחן הברירה הטבעית
העדרה של תוכנית תבונית מושלמת, קבועה מראש, ניכרת בכל צורות החיים בטבע, משום שהאבולוציה אינה עוסקת בהערכות מצב עתידיות. היא פועלת אך ורק ביחס למציאות בהווה ומגיבה ללחציה באמצעות פתרונות אד-הוק.
הודות לפתרונות אופורטוניסטיים ואקראיים אלה נוצר הגיוון העצום של החיים בטבע. שכן כל שנדרש מפתרונות אד-הוק – אבסורדים וסהרורים ככל שיהיו – הוא שיעמדו במבחן הברירה הטבעית.
קרוב לוודאי שמתכנן-על, שהיעילות והשלמות הן נר לרגליו, היה פוסל חלק ניכר מהמבנים ומהמנגנונים הביולוגיים הקיימים היום בטבע. לבטח היה משמר את מערכת הגזירה והלעיסה של הזחל ומעביר אותה בשלמותה לפרפר העתיד להתפתח ממנו בתום הגלגולים. אבל האבולוציה, בניגוד לכל היגיון תכנוני, החליפה מערכת יעילה זו בחדק המסוגל לגמוע נוזלים בלבד.
יחסי הגומלין המתעתעים בין המוטציות האקראיות לבין הברירה הטבעית מניבים לעתים קרובות פתרונות מדהימים, מורכבים להפליא, לחלוטין בלתי צפויים ואפילו סהרורים. אבל לא ההיגיון ולא הפרפקציוניזם מדריכים את הטבע בעיצוב מנגנונים ומבנים חדשים. כל שנדרש מהם – אבסורדים וסהרורים ככל שיהיו – שיעמדו במבחן הברירה הטבעית.
מחזור חיים סהרורי כזה בא לידי ביטוי אצל תולעת טפילית מסוימת, המתחילה את חייה כביצה במעיים של כבש. כדי להתפתח לזחל (כשלב ביניים לפני הפיכתה מחדש לתולעת) היא צריכה לעבור דרך גופו של חילזון, ומשם לחזור למעיים של הכבש.
איך מבטיחים את התנהלותו התקינה של תהליך מסורבל כזה? ובכן, בשלב ראשון מופרשים ביצי התולעת עם צואת הכבש ונאכלים על ידי חילזון מסוים שפיתח חיבה מוזרה לגללי כבשים. בגופו של החילזון בוקעות הביצים, והזחלים היוצאים מהן מופרשים ממנו בלוויית ציפוי דק של ריר, שהופך אותם למַטְעָם מטריף בעיני הנמלים.
בגופה של הנמלה נעים הזחלים לעבר מוחה; בהגיעם לשם הם משבשים את דעתה וגורמים לה לטפס אל קצות עלי העשב; תוך זמן קצר היא נאכלת עם העשב על ידי כבש מזדמן; ושם, במעיו של הכבש, נסגר המעגל: הזחלים מגיעים לבגרות, מתרבים, מטילים ביצים, ופותחים מחזור חדש של חיים מוטרפים.
אני מעז לחשוב שתוכנית חיים מפותלת זו, ההולכת כסומא בעקבות האקראיות, היתה נדחית בשאט נפש על ידי המתכנן-על של "המתווה התבוני". אפשר גם שפיטר את השרטט הזוטר שהציע לו להקצות 540 מיליון שנה כדי לפתח מתולעת פרימיטיבית כרישים, תנינים, נשרים, פילים, קופים ואפילו בני אדם. לשמחתנו, השרטט המפוטר העביר את הצעתו ההזויה לדארווין.
לפנייה לכתב/ת 
