למי צלצלו התרנגולים?
כבר שנים שטוטנהאם לא מטרידה יותר מדי את הקבוצות האנגליות הגדולות והעשירות, אבל כבר שנים שלא היה לה מאמן כמו הארי רדנאפ או שחקן כמו גארת בייל. העונה מדובר בקבוצה שיכולה לעשות הכל- ותאמינו לנדב יעקבי, אוהד מושבע של ארסנל, שהוא לא מאמין שהוא כותב את זה
קשה לי עם ההצלחה של טוטנהאם העונה. מה לעשות. אוהד ארסנל, באופן טבעי, לא מחבב את היריבה מעבר לגדר - או במקרה זה, מהשכונה הסמוכה. ולא שהדרבי של צפון לונדון מטריף למישהו את החושים, כן? זה לא בוקה נגד ריבר, פנרבחצ'ה נגד גלאטסראי. יודעים מה, אפילו לא אל־אהלי נגד זאמאלק. ארסנל נגד טוטנהאם זה הדרבי של החנונים. אבל פעם זה לא היה ככה.
מי שגדל על הכדורגל האנגלי של שנות ה-70 הכיר את ארסנל וטוטנהאם כיריבות מושבעות. אני זוכר את השבתות הרחוקות ההן, כשישבתי מרותק לתוכנית הספורט המיתולוגית של ה-BBC, מקשיב לקולו הבלתי נשכח של פאדי פיני עובר באלגנטיות ממרוץ סוסים לדיווח מהורהר על נבחרת הקריקט האנגלית. ואז היה מגיע הרגע הנכסף שמיליוני מאזינים בכל העולם היו ממתינים רק לו: הקראת התוצאות. היום זה כמעט בלתי נתפס שלא נדע בכל רגע נתון מה התוצאה בכל משחק; בעידן ההוא, עד לרגע התוצאות לא ידענו איך הסתיימו המשחקים. ואז, כשהמתח היה הופך לבלתי נסבל, היינו שומעים ש"ארסנל טו, בולטון וונדררס וואן" (יש!), או "וולברהמפטון וונדררס פור, טוטנהאם הוטספר ניל" (יש! יש! יש!).
בשנים האחרונות השתנה היחס שלי ושל עוד הרבה אוהדי ארסנל כלפי ספרס. מאחר שהם פשוט לא היו בליגה שלנו, כבר לא שנאנו אותם; הם לא היו שווים את עוצמות הרגש האלה. התייחסנו אליהם בתמהיל של רחמים וזלזול, ואת השנאה השארנו למנצ'סטר יונייטד - האימפריה שנלחמנו בה על כל התארים, ובעיקר על הכתר הלא רשמי "הקבוצה הכי טובה באנגליה". טוטנהאם? נזכרנו בקיומה רק פעמיים בשנה, במשחקי הדרבי, וגם זה רק כדי לסמן וי על עוד ניצחון קליל. אבל עם העונה שעוברת על התרנגולים פתאום אני מוצא את עצמי ממלמל את המנטרה "חוקים משלו" לקראת הדרבי הבא, שמחכה לנו ולהם בסוף פברואר. שאלוהים יעזור לכולנו.
לא כסף, לא טוב
ברור שאני עדיין שמח בכל פעם שטוטנהאם מפסידה, אבל האמת היא שיש לי בלב פינה חמה בשבילה. לא שכחתי שבזכות התרנגולים חזיתי ביוהאן קרויף האגדי באחת מההופעות האחרונות שלו כשחקן פעיל.
זה היה ב־19 באוקטובר 1983, יום לפני שעמדתי לחזור הביתה מנסיעת הביכורים שלי לחו"ל. טוטנהאם אירחה באותו ערב קפוא את פיינורד ההולנדית בגביע אופ"א. אני התמקמתי ביציע הצפוני של ווייט הארט ליין (מה שהתברר כטעות קשה. שישה שערים היו במשחק הזה, וכולם בשער הדרומי) והרווחתי חוויה בלתי נשכחת. טוטנהאם פשוט פירקה את פיינורד במחצית ראשונה מדהימה (0:4). מי שניצח על התזמורת היה גלן הודל, קשר גבוה ואלגנטי, לא מהיר במיוחד אבל עם ראיית משחק פנומנלית. הוא לא הבקיע, רק בישל את כל ארבעת השערים, ובמילים פשוטות הראה לקרויף מאיפה משתין הפיש אנד צ'יפס.
במחצית השנייה התעוררו ההולנדים. קרויף בן ה-36, שהחליט באותה עונה לשחק בפיינורד כנקמה באיאקס שלא רצתה אותו כי היה זקן מדי לטעמה, הראה כי לא שכח דבר. רק שכבר לא היה לו כוח לעשות את זה 90 דקות שלמות, אז הוא הסתפק בהבקעת שער פנטסטי אחד ועזרה בהבקעת השני. טוטנהאם - שבסיום אותה עונה, אגב, הגיעה לגמר גביע אופ"א - ניצחה 2:4. למחרת כתבו עיתוני הממלכה המאוחדת ש"המאסטרו הצעיר ניצח את המאסטרו הוותיק"; ממש ככה.
כל זה היה לפני 27 שנה. מאז הצליחה טוטנהאם לסיים שלוש פעמים במקום השלישי בליגה האנגלית, ולא יותר מזה. בשנות ה-80 ובתחילת ה-90, כשפול גאסקוין וגארי ליניקר כיכבו בה, היא עוד היתה קבוצה חזקה. ואז זה נגמר, פחות או יותר.
כולם הרגישו שהעליונות של ארסנל, לפחות בלונדון, היא מציאות נתונה לעוד שנים רבות. אלא שהכדורגל הוא ענף דינמי. פתאום נוחת רוסי אלמוני בצ'לסי והופך אותה לקבוצה הבכירה בלונדון, מי היה מאמין. עוד לא הספקנו להתרגל לזה, והנה מוזרמים מאבו דאבי מאות מיליונים והופכים את מנצ'סטר סיטי למעצמה. רגע, זה עדיין לא קורה? מנצ'סטר סיטי היא עדיין לא הקבוצה הכי חזקה באנגליה? אפילו לא בעיר שלה? בכל מקרה, כסף זה דבר חשוב. מספיק חשוב בשביל למחוק 27 שנה.
תראו, זה לא שטוטנהאם היא קבוצה ענייה. ממש לא. זה רק שמבחינת עומק הכיסים היא לא בליגה של יונייטד, ארסנל, צ'לסי ואפילו ליברפול. לפי הנתונים שפורסמו באפריל האחרון במגזין "פורבס", הקבוצה מוערכת ב-372 מיליון דולר, מקום חמישי באנגליה (מנצ'סטר סיטי תעבור אותה בשנה הבאה). לא רע, אבל צ'לסי שווה 646 מיליון, ליברפול 822 מיליון, ארסנל כבר מדברת במיליארדים (1.181) ובראש צועדת יונייטד (1.835 מיליארד, פי חמישה מטוטנהאם).
הפערים העצומים האלה נוצרו בשני העשורים האחרונים, מאז הקמת ליגת האלופות. כל ארבע האנגליות הגדולות משחקות כמעט באופן קבוע בצ'מפיונס ליג, מה שמשדרג באופן ישיר את הרווחיות שלהן - בזכות הבונוסים השמנים וההכנסות מכמות גדולה של משחקים אטרקטיביים נוספים - ולא פחות חשוב, תורם להפיכתן למותגים בינלאומיים. זה כשלעצמו שווה הרבה מאוד כסף, תודות לאוהדים ברחבי העולם.
עד לעונה הנוכחית נשארה טוטנהאם מחוץ למשחק האירופי הרציני. מאז 1991 היא לא הצליחה לסיים מעל המקום החמישי בטבלה, מה שמנע ממנה את הכרטיס לליגת האלופות (ועם כל התשואות לגביע אופ"א והליגה האירופית, זה ממש לא אותו דבר. תשאלו בהפועל תל אביב). ואז סיימו ספרס את העונה שעברה במקום הרביעי באנגליה, אחרי ניצחון דרמטי 0:1 על סיטי במחזור הלפני אחרון. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים הוא ייחשב לניצחון ששינה לעד את גורל הקבוצה.
לפני שריקת הפתיחה באיצטדיון סיטי אוף מנצ'סטר דיברו כולם על המשחק היקר ביותר בהיסטוריה, משחק ה-50 מיליון ליש"ט: המנצחת היתה מבטיחה לעצמה את המקום בליגת האלופות, מה שמיתרגם באנגליה לשורה תחתונה רווחית ביותר. סיטי נחשבה לפייבוריטית בגלל הביתיות, בגלל המאמן האיטלקי רוברטו מאנצ'יני, וגם בגלל התחושה הכללית שהיא הסיפור הגדול הבא בכדורגל האנגלי. אבל השער של פיטר קראוץ' בדקה ה-82 נתן לספרס את הניצחון, ואת המקפצה ההיסטורית שאין לה שום כוונה להחמיץ.
חדש באנגליה: מאמן אנגלי
במשחק הקובע מול סיטי ניצח הכדורגל הבריטי המסורתי את המגמות החדשות בפרמייר-ליג. טוטנהאם היא המייצגת הנאמנה ביותר של אתוס הכדורגל האנגלי המהיר וההתקפי, גם בזכות שורה מרשימה של שחקנים מתוצרת בית, אבל בעיקר בגלל האיש על הקווים. הארי רדנאפ הוא מנג'ר מהסוג הישן, וברנש שמעולם לא אימן קבוצה גדולה עד לפני שנתיים וחצי. הוא לא טירון (63) ובקריירת אימון של יותר מרבע מאה הספיק לעבור בווסטהאם, פורטסמות' וסאות'המפטון - אבל עד שהגיע לטוטנהאם, ההישג הגדול ביותר של רדנאפ היה הזכייה עם פורטסמות' בגביע האנגלי ב-2008, אחרי ניצחון בגמר על קארדיף סיטי.
טוטנהאם החליטה להמר על רדנאפ לאחר שבשמונת המחזורים הראשונים של 2008/09 צברה רק שתי נקודות. זאת היתה פתיחת העונה האיומה ביותר של הקבוצה מאז ומעולם, ובהנהלה הבינו שנפלו עם ההימור על המאמן הספרדי חואנדה ראמוס. הרעיון היה לחזור למקורות, להביא מנג'ר אנגלי ותיק שלא יבלבל את המוח לשחקנים עם טקטיקה-שמקטיקה.
צריך להבין שמאז בואו של ארסן ונגר הצרפתי לארסנל, לפני 14 שנה, זה הבון-טון בפרמייר-ליג. המאמנים האירופים מתוחכמים יותר, מעודכנים יותר, מבינים בטקטיקה ובשיטות אימון חדשות, ומקפידים על תזונה נכונה וחיים ספורטיביים. למעשה, כל קבוצות הצמרת באנגליה ואפילו הנבחרת הלאומית (סוון גוראן אריקסון, פאביו קאפלו) עברו בסופו של דבר לעבוד עם מאמנים זרים. ארסנל עם ונגר, צ'לסי עם ראניירי, מוריניו, גרנט ואנצ'לוטי, ליברפול עם ז'ראר הוייה ורפא בניטס, וסיטי עם מאנצ'יני. יונייטד היא היוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל - ואין מה לעשות, אלכס פרגוסון הוא חתיכת יוצא מן הכלל.
ב-1997 החליט הבעלים של טוטנהאם, אלן שוגר, ליישר קו עם הטרנד. במקום ג'רי פרנסיס, קפטן נבחרת אנגליה לשעבר, הוחתם המאמן השווייצרי כריסטיאן גרוס. במסיבת העיתונאים שבה הוצג בפני התקשורת הראה גרוס לכולם את כרטיס הרכבת התחתית שהביא אותו לאיצטדיון היישר משדה התעופה היתרו. אולי בשווייץ זה נחשב למעשה אנושי שמעיד על צניעות; באנגליה זה נתפס כאקט שמעיד על טמטום, ובטח לא מתאים למי שאמור לנהל את אחת מקבוצות הפאר במדינה. אנקדוטת הרכבת רדפה את גרוס הרבה אחרי שהמצלמות כבו, ובניגוד לוונגר, שגם הגיע לארסנל כאלמוני מוחלט - ולא באנדרגראונד, פור כרייסט סייק - הוא נכשל ונשלח בחזרה לארץ השוקולד ושעוני הקוקייה.
הפיאסקו של גרוס דחה בכמה שנים את מינוי המאמן הזר הבא בווייט הארט ליין, אבל בסופו של דבר זה קרה. ב-2004 בא הצרפתי ז'אק סאנטיני, אחריו נחת ההולנדי מרטין יול, ואחרון הגיע ראמוס. כל אחד מהשלושה הגיע עם רזומה מרשים למדי בארצו (ראמוס למשל הוביל את סביליה לשתי זכיות בגביע אופ"א), אלא שלא כל מה שמתאים לספרד מתאים גם לליגה האנגלית. אם יול נחשב למי שעשה עבודה טובה אבל חסר לו הפני לליש"ט, ראמוס פשוט היה האיש הלא נכון במקום הלא נכון. עד יומו האחרון בקבוצה הוא נראה מבוהל ומפוחד, אולי בגלל שלא הצליח ללמוד יותר מחמש מילים באנגלית. ואז, כאמור, בא רדנאפ.
כריסטיאן גרוס (משמאל) עם פרדי בוביץ'. לקח רכבת (גטי אימג'ס)
אחד המהלכים הגדולים שעשה המאמן החדש היה לשנע את המגן השמאלי הצעיר גארת' בייל לקישור. בייל הגיע לטוטנהאם כבר ב-2007, כשנרכש מסאות'המפטון תמורת חמישה מיליון ליש"ט, ובמהלך השנתיים הראשונות לא הצליח לפרוץ קדימה ולהפוך לשחקן הרכב. לכולם היה ברור שיש לו פוטנציאל עצום, אבל משהו היה חסר.
באפריל האחרון, לקראת סיום העונה שעברה, זה צץ פתאום. רדנאפ נתן לבייל את המקום בהרכב, בצד שמאל של הקישור, ונתן לו להבין שהוא סומך עליו. זה היה במשחקים הכי חשובים של העונה, נגד ארסנל ונגד צ'לסי. בייל הצטיין בשניהם, הבקיע בשניהם, וטוטנהאם ניצחה בשניהם.
המהירות, הכוח המתפרץ והאתלטיות של בייל היו למאפיינים של טוטנהאם. בו בזמן התחזק הביטחון העצמי של המגן שהפך לקשר תחת ידיו של רדנאפ; המנג'ר סיפר שבתקופה מסוימת הורה לצוות הרפואי לא לגשת לטפל בבייל במקרה שנפגע מתיקולים חזקים באימונים, כדי לחשל אותו. מוגזם? אולי. עבד? בוודאי. העובדה שבייל מוזכר כמועמד לכל קבוצה ביבשת, כולל ברצלונה וריאל מדריד - ובמחיר של 40 מיליון יורו - אומרת הכל.
אתם לא תצטיינו לי
בליגת האלופות הוגרלה טוטנהאם לבית אחד עם אלופת אירופה אינטר, שלמרות עזיבתו של מוריניו מיותר להספיד אותה. ואכן, כשהקבוצות נפגשו באיצטדיון סן סירו, התוצאה היתה 0:4 לאינטר אחרי 35 דקות. אין מה להגיד: לטוטנהאם יש בעיה גדולה בהגנה, מה שמונע ממנה כרגע להיות קבוצה טובה באמת. שחקני אינטר ידעו לנצל את הנאיביות הטקטית בהגנה האנגלית כדי לעקוץ פעם אחר פעם, אבל אז נכנס בייל לפעולה, ובמחצית שנייה שלא קשורה לשום היגיון הבקיע שלושה שערים מדהימים וכמעט השיג גם רביעי. טוטנהאם הפסידה 4:3, אבל לכולם ברור מי היה המנצח.
כעבור מספר שבועות הגיעה אינטר למשחק הגומלין בלונדון. האיטלקים כבר ידעו עם מי יש להם עסק, ובכל זאת לא מצאו תשובה לטורנדו האנושי הזה שדהר באגף השמאלי והותיר מאחוריו בעיקר אבק. "תזמינו מונית למייקון!", שרו אוהדי טוטנהאם המאושרים כשראו את בייל מקרקס פעם אחר פעם את המגן הימני האימתני של נבחרת ברזיל, שנחשב לעילוי. גם את לוסיו, בלם נבחרת ברזיל, בייל לא ראה ממטר.
בסוף ניצחה טוטנהאם 1:3. בייל בישל פעמיים, ונתן עוד הופעה מעולם אחר. "הוא פנומן", קונן מייקון בסוף המשחק. "ידענו מה הוא מסוגל לעשות, אבל אי אפשר לעצור אותו". בעיתון הספרדי "אל מונדו" נכתב שבייל הוא שילוב בין "גובה ומבנה של רץ 800 מטר, כמו סטיב אובט, עם המהירות הסילונית של שחקן ראגבי כמו בראיין הבאנה. וכשהוא מגיע לקו הרוחב הוא שולח הגבהות מסובבות כמו כדורגלן ברזילאי".
בייל, אין לטעות, הוא הסמל האמיתי של טוטנהאם הנוכחית. קבוצה מלהיבה, שחושבת רק התקפה-התקפה-התקפה, משחקת כדורגל מהיר, חד וחצוף. אבל הוא לא הכוכב היחיד. מי שמוסיף את הממד היבשתי הוא רפאל ואן דר וארט, הקשר ההולנדי שרדנאפ קנה בקיץ האחרון במחיר סוף עונה של שמונה מיליון ליש"ט. על היכולת של ואן דר וארט מעולם לא היה ויכוח, אבל לא מעט פרשנים טענו שהוא לא מספיק אגרסיבי כדי להצליח בליגה האנגלית. שטויות. ההולנדי הפך לאחד האלילים הגדולים של האוהדים בזכות היכולת הטכנית שלו, ובזכות תריסר השערים שהבקיע ב-15 המשחקים הראשונים שלו בקבוצה.
עם ההרכב הנכון, המנג'ר הנכון והכדורגל הנכון, טוטנהאם של העונה היא חוויה. רדנאפ מצידו מדבר על סיכוי לזכות באליפות, אם כי הוא קצת נסחף. תיאורטית זה כמובן אפשרי, רק שבפועל נראה שבעיות ההגנה של הקבוצה ידחו את האפשרות הזאת בכמה שנים. נו טוב, בווייט הארט ליין לא ראו אליפות כבר 49 שנה. מה זה בשבילם עוד שנה־שנתיים.
אגב היסטוריה, טוטנהאם היא הקבוצה הראשונה בתולדות ליגת האלופות שסיימה את שלב הבתים עם שני שערים לפחות בכל אחד מששת המשחקים. בסך הכל הבקיעו השחקנים של רדנאפ בשלב הזה 18 שערים (בדיוק כמו ארסנל ויותר מכל שאר הקבוצות), וכל זה מול אינטר, ורדר ברמן, ואלופת הולנד טוונטה אנסחדה. מנגד ספגו הרדנאפים 11 שערים, אפילו יותר מהפועל, כי הגנה בינונית היא הגנה בינונית. ולמרות זאת סיימה הקבוצה ראשונה בבית שלה - ובשמינית הגמר מצפה לה עוד ביקור בסן סירו, הפעם מול מובילת הטבלה האיטלקית מילאן.
האחרונה ודאי תיחשב לפייבוריטית להעפלה לרבע הגמר, בזכות המסורת, הניסיון בליגת האלופות, העונה הטובה בליגה וזלאטן איברהימוביץ'. זה בסדר וכלל לא
מפריע לאוהדי טוטנהאם לחשוב שהקבוצה שלהם רק הולכת ומשתפרת, ושהמפגש הכפול מול מילאן הוא מין בחינת בגרות. אם תיכשל, סימן שהיא עוד לא הגיעה מספיק רחוק; אם תצליח, תוכיח שהיא באמת אחת הגדולות.
מבחן בגרות רציני אחד כבר עברה טוטנהאם העונה, ואין לכם מושג כמה קשה לי להודות בזה. בפעם הראשונה אחרי 17 שנה היא ניצחה את ארסנל באיצטדיון הביתי - וזה עוד אחרי שבמחצית הראשונה הובילו השחקנים של ונגר 0:2, ולאף אחד לא היה ספק שזה עומד להיות עוד ניצחון לאוסף הארסנלי.
בקיצור, אתם קולטים את התמונה. אם לקראת הדרבי הבא ב-26 בפברואר אני כבר מתחיל להיות מודאג, כנראה שטוטנהאם חזרה בגדול.
לפנייה לכתב/ת 
