ככה זה גיבורים מזויפים, גומרים לך על המוח
לפני שאת מספיקה להבין איך זה, את נמסה כמו גבינת ברי על טוסט רותח. תקוע על המחשב שלו, אבל בכל זאת פריק של הצורך להיות נאהב, הוא מנהל לי את החיים בשלט-רחוק דיגיטלי
תקראו לי משוגעת, אבל אם קירות לא נשברים – אני משתעממת במהירות. נכון שאני שמה גבולות למרחק הושטת היד שלי, וזה לא קשור אליו, זאת אני. אבל בן אדם שיודע לדבר עם אוצר מילים וכושר ביטוי של שרק השלישי מוציא ממני את המושיעה.
"בחיי שזה לא מתאים לך", אומרת לי יוליה, "הבן אדם דולף כמו טיפות עיניים נוזלות. אני לא מצליחה להבין על מה את מתעקשת".
אני צוחקת מבפנים כשהיא מדברת ככה.
"החיים האבודים שלו, זה מה שמעניין אותי. העוקם. מגדל הקלפים שהוא קורא לו עולם פנימי עשיר. הבדידות התהומית שהוא קורא לה חיי נישואים. ובטוח יש שם כל כך הרבה סיפורים בשבילי, שאני לא מסוגלת להרפות".
יוליה מעמידה פנים שהיא מבינה. לא נעים לה להטיח לי ישר בפרצוף שאני מברברת ושאני בעצמי נאחזת בכל שביב תשומת לב שהעולם הזה מוכן להציע לי.
החיים שלי הפכו לסרט צרפתי. המלאך האמיץ שמזיין לי את השכל באובססיביות של כלב שלא לקחו אותו לטיול כבר עשר שעות מכסה לי את המוח ומוציא ממני מילים שלא חלמתי שיש בי. אבל יש. עובדה. זה כמו, למשל, שהוא בטוח שהוא מתקשר איתי דרך הכרטיס היחיד והאמיתי שלי. חמוד.
לקח לי המון זמן להירגע מהעצבים ששטפו אותי, ובסוף החלקתי אותה. ככה זה עם גיבורים מזויפים. הם גומרים לך על המוח לפני שאת מספיקה להבין איך זה שאת נמסה כמו איזה גבינת ברי על טוסט רותח. תקוע על המחשב שלו, אבל בכל זאת פריק של הצורך להיות נאהב, הוא מנהל לי את החיים בשלט-רחוק דיגיטלי.
"יש לך קוראים מטומטמים. הסלקציה, הסלקציה חייבת להיות יותר קפדנית. הם לא מבינים מהחיים שלהם, לי לא אכפת שאת נכנסת בי בסיפורים שאת מעלה, אבל הם בקושי יכולים לראות מעבר".
בטח שיש לי קוראים מטומטמים. סיפרתי להם על החיים הפתטיים שלך והם צחקו נורא ואמרו שאני שמה לאנשים מראה מול הפרצוף. בחיי. זה לא שהסרט שאתה חי בו כל כך שקוף ששום מראה לא תעזור לך לחזור לחיים. זה הטלויזיה אשמה. אחרת בטוח היית יכול להקליד משפט שאפשר להבין, או לנהל שיחה בטונים של בן אדם שלא מפחד לתקשר ולא בטונים של אחד שכל כך מבוהל מהצל העלוב שלו, שכל המילים מסתבכות לו בתוך הפה.
ואז הוא מציע שניפגש. הפעם על אמת.
אני שולחת אותו לחפש את החברים שלו בשדות הקרב של בחורות חמות שמחפשות לתת את מדליית התותח לכאלה שיעשו להם חזק ומהר וישכיבו אותן ויטיסו אותן תוך ידיעה ברורה של מה הן צריכות.
הוא אומר שזאת תהיה פגישה לגמרי תמימה
ואז אני קובעת איתו. יש לי אומץ. הוא אומר שזאת תהיה פגישה לגמרי תמימה, ואני באמת צריכה להיות יותר נחמדה ומאמינה ופחות מכשפה חשדנית שחושבת שהיא יודעת מה הדבר היחיד שהעולם הגברי רוצה ממנה. לא מסובך לדעת את זה. זה כתוב להם באישונים. וגבר שהוא טוען שהוא נשוי באושר, אבל חייב לשבת על הוריד הווירטואלי של אשה שאינה אשתו, זה גבר שאני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד את התהייה על קנקנו.
קצת לפני שאנחנו אמורים להיפגש, הוא שולח לי איזה הודעה מבולבלת לגמרי על איזה פגישה עסקית שהתבטלה לו.
בחיי שהשתתפתי בצערו. נשבעת. אלא שרק רבע שעה לפני השעה הנקובה, הוא טרח להסביר לי שזה אומר שלא ניפגש היום. ניפגש מחר. ככה זה עם מגלומנים שהאשפה שהם קוראים לה חיים עלתה להם כל כך גבוה לראש, שהדרך היחידה שהם מכירים להצליח לשרוד עם צל של חיוך היא לקחת פיקוד על החיים של אחרים.
אבל אולי אני טובה בשבילו. אולי אני יכולה לתת לו כוח. אולי באמת התפקיד שלי זה להציל גברים במצוקה.
כן. בטח.
הוא דיבר על פגישה באזור אחר הצהריים. שש וחצי-שבע כזה. בשביל אנשים שאי אפשר להבין מה הם רוצים כשהם פותחים את הפה, זה די טבעי לא להבדיל בין מתי זה יום ומתי זה ערב.
בשש ורבע הוא מסמס לי: ערה?
תמיד. אני עונה לו. מרגישה את האימה שלו עד אלי.
בשבע ורבע הוא מסמס לי: רגע.
הוא מפחד מספיק. הוא לא צריך את הקללות שלי על הראש עכשיו.
ברבע לשמונה הוא מתקשר אלי בטון של אחד שראה מול העיניים שלו חתול נדרס ומתחיל לזיין את השכל, כרגיל, עם סיפור קורע לב על פגישות עסקיות שרק רוצות להתנכל לחייו.
"סבבה!" אני קוטעת אותו, "עוד בצהריים, כשהרחתי את הפחדנות שלך מקילומטרים, קבעתי את הראיון שיש לי לבלייזר" (כן!!!!!) "לך תחפש".
הוא באמת ממשיך לחפש אותי עד עכשיו.
בחסות הווירטואליה, הוא גיבור אמיץ ולוחם גדול. בחיים שהם לא המסך הבטוח, הוא רוח מבוהלת ופצועה.
לא יפה לצחוק על הפרעת אישיות. מי כמוני מבינה בזה.
לפנייה לכתב/ת 
