ספירת מלאי של אהבה
יוצר אהוב אחד, עשרה שירים, תשעה אמנים: הערב לזכרו של יוסי בנאי היה מופע מהודק, צלול ומוקפד, מהתיאטרליות של מנשה נוי וקרן מור, דרך העליצות הרכה של סחרוף, השנסון של אלאל, הצער שהביאה תיקי דיין וההפתעה של שלומי שבן
כמו בנאי, שישראליותו המובהקת היתה בו זמנית גם אירופאית וגם ים-תיכונית, כך המופע הזה, בניהולו האמנותי של חיים שמש. שלומי שבן, שהפיק אותו מוזיקלית (וגם ליווה בפסנתר), שילב גווני ג'אז עדינים עם צלילים יווניים, ומכל הז'אנרים שבנאי שר, התמקדו אתמול בעיקר בשנסונים שלו.
הצלליות של קרן מור ומנשה נוי. תיאטרליות (צילומים: דודו אזולאי)
ריבוי התחומים של בנאי עלול היה להכשיל את המופע. שפע שיריו והעובדה שהצטיין כשחקן, זמר, בדרן, משורר, סאטיריקן, במאי ופזמונאי - יכולים היו לייצר מופע גדוש וממושך, המנסה לדחוס באופן חסר סיכוי כמה שיותר ממנו. למרבה השמחה, הוחלט מראש לוותר ולצמצם. התוצאה היתה מופע מהודק, קצר יחסית (שעה וחצי), אבל צלול ומוקפד, שהצליח לרגש וגם להצחיק, ובכך שיקף לחלוטין את בנאי.
כמו בנאי, רוב הזמרים שהופיעו אתמול באו מתחום המשחק, והם שרו וביצעו מערכונים מצחיקים-עצובים, פיוטיים ופוליטיים מהרפרטואר של בנאי. משה איבגי, שפתח את המופע ואת הלבבות, המחיש במילים של בנאי את מהות הערב. "אנחנו לא תוכנית יחיד, אלא תוכנית רבים", כך סיכם במונולוג "כשאתה לבד", והזניק את המופע אל רצף של רגעים יפים, כמו ההתכוונות מלאת הכאב של קורין אלאל כששרה את "אהבה בת עשרים" של ז'אק ברל (בתרגום נעמי שמר).
תיקי דיין. גם חייל שבוי בספירת המלאי
ברי סחרוף הקסים כאשר שר את "פרצוף של צועני" של ז'ורז' מוסטקי (בתרגום ניסים אלוני) עם גיטרה אקוסטית, עליצות יוונית וחיוך רך, שהתעוות לרגע בכאב כששר, מאוחר יותר, "עיני נשים נוגות אומרות לערב למה באת" ("ערב עירוני". מילים: נתן אלתרמן, לחן: יוני רכטר). אוהד קנולר, לעומת זאת, שיעשע וריתק כאשר שר את "יש גבול" ההיתולי של ז'אק ברל (בתרגום אהוד מנור) ותוך כדי כך יצא מתוך עצמו ורקד ריקוד קומי מיואש.
הברקת הליהוק היתה נועם ענבר מצמד "הבילויים", ששר בתיאטרליות את השיר "הגורילה" של ג'ורג' ברסאנס (בתרגום דן אלמגור). כאשר שר את הפזמון - "זהירות, הגורילה!" – הוא יצר אווירה שנעה בין אופרה לסרט אימים.
סחרוף. עליצות יוונית וחיוך רך
על מסך הווידיאו שרה צלליתו הכהה של מנשה נוי את "הגבירה בחום". אליו הצטרפה קרן מור כצללית זערורית והמשיכה איתו את הדואט. זה היה אחד משיאי הערב, ודווקא בזכות יופיו הוויזואלי. הצל של נוי עישן כשהצללית של מור שרה, עד שנעלמה בין הצללים. אותיות עלו בין אצבעותיו ובהדרגה הוא נעשה קטן והיא חזרה כצל ענק הרומז את דמותה. באמצע השיר נוי הבשר-ודם עלה אל הבמה, וגם מור אחריו, ושניהם סיימו את השיר כשמאחוריהם יצירת הווידיאו היפהפיה.
והיה רגע אחד של צער מרוכז, שעמד באוויר נטול אפשרות פורקן. תיקי דיין ביצעה את "ספירת מלאי" (לחן: נעמי שמר) בטון נמרץ, והאטה לפתע במילים "שלושה אסירי ציון יצאו לחופשי". במקום "אסיר עולם אחד בחודש השישי", היא שרה: "שבוי אחד כבר שנה חמישית". הקהל היה נבוך לרגע מההתלבטות אם להודות במחיאות כפיים, או שמחווה זו תתפרש כלא הולמת.
שבן. בנאי גער בו
המופע גם כלל שיר חדש בהשמעת בכורה. שלומי שבן סיפר שלפני כחמש שנים, יוסי בנאי, לקראת אלבום חדש, חילק טקסטים שלו ליוצרים צעירים, והוא ביניהם. שבן הלחין את השיר "בגלגול הזה", אך התוצאה הדרמטית מדי לא השביעה את רצונו של בנאי. "אני חושב שלא הבנת את כוונת המנוח", גער בו בנאי בהומור העצמי השחור וביקש ממנו להלחין שוב, הפעם במנגינה שמחה למילים העצובות. פטירתו, זמן קצר אחר כך, קטעה את הדיאלוג היצירתי שלהם. "יש לי סיבה לשמוח, יש לי סיבה. אני הולך להיות להיט היסטרי בגלגול הבא", שר שבן בחדווה עצובה.
אחר כך הצטרף שבן ל"אני וסימון ומואיז הקטן" (בלחן של חנן יובל)
ששרו הנגנים. עד אז הם השלימו במקצוענות האלגנטית שלהם את עבודת הזמרים, ופתאום הם הפכו לרגע לזמרים מרגשים לא פחות: גרשון ויסרפירר בעוד וכלי נשיפה, עידו אגמון בגיטרות, גיא לוי בקונטרבס וגלעד דוברצקי בתופים וכלי הקשה. איתם ניגנה היטב רביעיית כלי המיתר של מרכז שטיינברג.
את הערב חתם בנאי עצמו, מתוך מסך הווידיאו, כששר את "אם נדע לאהוב" של ז'אק ברל (בתרגומו של יעקב שבתאי ובימויו של עידו שרף). כל משתתפי המופע עמדו על הבמה עם הגב לקהל, והביטו בו. לרגע, תיקי דיין החוותה בזרועותיה תנועות יד רחבות, מחבקות, כמוהו. אפשר היה להיווכח בוודאות שהנוכחים באולם, על הבמה ומולה, מיטיבים לאהוב את האיש הזה, שרסיסי נוכחותו רק הגבירו את חסרונו.
לפנייה לכתב/ת 
