נאמנות במבחן
עבאס קיארוסטמי האיראני חוזר עם הסרט "עותק נאמן למקור", ממנו נעדרת הביקורת על משטר האייתוללות. את הערך המוסף תצטרכו לחפש אי שם במעמקים - בין האמת לשכפוליה
בשנות ה-90 היה לאיראן מעמד יוצא דופן בחוגי הקולנוע האמנותי. עבודותיהם של מוסיין מחמלבאף, ג'אפר פנאהי ובעיקר אלו של עבאס קיארוסוטמי זכו להערכה ביקורתית ולפרסים רבים.
קפיצה של עשר שנים קדימה: מחמלבאף גולה כבר חמש שנים בפריז ומשם מפרסם הצהרות תמיכה חריפות ואמיצות במחנה הרפורמיסטי. פנאהי שסומן כאויב המשטר נשפט לאחרונה לשש שנים בכלא האיראני ולעשרים שנות איסור על עשיית סרטים. וקיארוסטמי עושה את סרטו הראשון באורך מלא במערב. ברור כי מסיכת הקולנוע ההומניסטי והמתוחכם, ששירתה בעקיפין את צרכי התעמולה של המשטר המתועב, הפסיקה להיות נחוצה.
בשונה ממחמלבאף ופנאהי, קיארוסטמי טרם חווה התנגשות חזיתית עם המשטר. המימדים הפילוסופיים בעיסוק של סרטיו הפשוטים-מורכבים ביחסים בין בדיה ומציאות אינם נטולים הד ביקורתי, אך נמנעים מביקורת ישירה וחריפה. במעבר לסרטו האחרון, המצולם כולו בטריטוריה מערבית, גם הד זה אינו קיים.
מאז "10" (2002), סרטו האחרון שהוקרן בארץ, הוא עבד בקנה מידה מצומצם - סרטים תיעודיים-ניסיוניים וסרטים עלילתיים קצרים (שחלקם צולם באירופה). הפרויקט הלפני אחרון שלו "שירין" (2008) מתמקד במשך כמעט שעה וחצי בפניהן של צופות בעיבוד קולנועי לאגדת עם איראנית.
למעשה אלו שחקניות שצפו, בפועל, בנקודות זזות ושתגובותיהם הונחו על ידי הבמאי - הדגמה מובהקת לנכונותו של קיארוסטמי להגיע למקומות יוצאי דופן בבדיקת המפגש בין מעשה האמנות והמציאות, שהיא בתורה, מפוברקת וככזו חושפת משהו אמיתי משלה.
נאמן גם לאיראן?
עם כל ההבדלים שניתן למצוא בין סרטו האחרון "עותק נאמן למקור" ("Certified Copy") לסרטיו הקודמים, קיארוסטמי עדיין ממשיך לבחון את הנושאים המסקרנים אותו. אך המעבר בין קולנוע מינימליסטי לחלוטין לסרט המעמיד במרכזו את כוכבת הקולנוע הצרפתייה ז'ולייט בינוש, השינוי מהאקזוטיות של הנוף הגיאוגרפי והאנושי של איראן לנופי טוסקנה הנינוחים, והשדרוג של הצילום הדיגיטאלי הפשוט לשימוש במצלמת ה-Red המהוללת – כל אלו עלולים לעמעם את המרכיבים שהפכו אותו בעיניי מבקרים רבים לבכיר במאי תבל.
זוגיות רבת רבדים. בינוש ושימל
"עותק נאמן למקור" הוא סרט לא פשוט, ושאלת היותו חוצה את הקו בין עיסוק שאפתני ברעיונות פילוסופיים וטרחנות היא שאלה שכל צופה יצטרך לתת עליה תשובה אישית. ככל שהדבר נוגע אלי מצאתי את הסרט מורכב ומרתק. כסרט המושתת באופן כמעט מוחלט על הופעה של שני שחקנים, ונמצא בתנועה מתמדת במכונית (מאפיין עקבי בעבודותיו של הבמאי) או ברגל, והכולל שיחות המתייחסות ישירות לסוגיות אסתטיות.
כל אלו הופכים אותו לסרט המיועד מראש לקהל מצומצם ביותר. קיארוסטמי מצליח בלא מעט סצנות ליצור המחשות ויזואליות מרתקות לנושאי השיחה ולמצב היחסים האמיתי או המפוברק בין הדמויות. הסיטואציה האמביוולנטית הופכת לקולנוע אינטלקטואלי בתנועה, ושממנו נולדים, בזכות יכולת המשחק של בינוש, רגעים רגשיים רבי עוצמה.
קופי פייסט
הסרט עוסק במפגש בין גבר ואישה: הגבר הוא ג'יימס ווילבור (וויליאם שימל – זמר אופרה במקצועו שזהו תפקידו הראשון כשחקן קולנוע), מבקר אמנות בריטי, שספרו האחרון (הנושא את שם הסרט בו אנו צופים) תורגם לאיטלקית.
התזה שאותה הוא מציג בהרצאה לפני קהל בתחילת הסרט היא שהעתק אינו נופל בערכו מהמקור, ויותר מכך, אף מבסס את ערכו של המקור. בנקודת מוצא זו נרמז כי היחסים בין מקור והעתק אינם רלוונטיים רק לשדה האמנות, אלא גם ליחסים בין בני אדם, בכינון של הזהות התרבותית ובמחזור החיים בטבע.
מערבות אסיה של איראן לנוף של טוסקנה. בינוש ושימל
הבדיקה של התזה מונעת ברמה העלילתית באינטראקציה אינטלקטואלית ורגשית בין ג'יימס לבעלת גלריית אמנות צרפתייה (בינוש), שאליה הוא מתלווה לטיול זמן קצר לפני סיום ביקורו. היחסים המורכבים בין מקור והעתק נבחנים במהלך הטיול באמצעות יכולתו המרשימה של קיארוסטמי להשתמש בתכונותיו של המדיום הקולנועי המתפקד,
בו זמנית, כהעתקה של מציאות, כמדיום המציג יחסים בני אדם וכמדיום המתקיים במרחב גיאוגרפי ותרבותי.
באמצע הסרט מתרחש מהלך המגדיר מחדש את יחסי הדמויות ומטיל ספק על מה שחשבנו שהבנו עד אותו רגע. אי ודאות זו מהווה מרכיב מרכזי בסרט וביכולתנו לתת פשר לסוג האינטראקציה הרגשית ביניהם.
חרף פשטותו המתעתעת של הסרט מבחינת מרכיביו החזותיים, הוא מתקיים על הרצף של דיונים קולנועיים ביחסים אותנטיים ומלאכותיים, זיכרונות ממשים ווריאציות המרחיקות אותנו מהבנה ודאית – רצף שמעניין לחשוב עליו בהקשר של קולנוע תובעני כמו "אשתקד במריאנבד" (1959) של אלן רנה, או "מצב רוח לאהבה" (2000) של וונג קאר-ווי.
לפנייה לכתב/ת 
