עוד כותב הניגון

רגעי הקסם של אלביס

"אהוב עלי במיוחד בצוע מאוחר ונדיר של אלביס ללהיטו 'Are you lonesome tonight'", מספרת המשוררת אגי משעול. "בתחילתו הוא מנסה לבצע את הלהיט בצורתו המקורית, הרומנטית והרגשנית, אך לפתע חל בו פיצול תודעתי: משהו בתוכו מתפכח ושוב אינו מסוגל, אחרי כל השנים, לבצע את השיר כפי ששר אותו פעם, עם כל התום

והרגש של נעוריו.

משעול. ההצגה של אלביס חייבת להימשך (צילום: איריס נשר) 

"הוא מתחיל לצחקק במבוכה, שוכח ומוסיף משפטים, כאשר המילים המתקתקות של פעם מקבלות לפתע משמעות עמוקה ומוסבות עליו, הבודד, העומד שם בלילה ושר בחליפתו הלבנה, נפוח מאוכל וסמים. מצד שני, למרות הדמעה הזולגת כבר מעיניו ולמרות ניסיונותיו העצובים להפוך את הכל לפרודיה, ההצגה חייבת להימשך, והופכת לוידוי על קומה שנייה שנבנתה בו לפתע - שממנה הוא משקיף על מי שהיה פעם, שומע כמו לראשונה את המילים במלוא מכשפותן.

"זמרות הליווי הנבוכות ממשיכות לזמזם ברקע עם הנגנים, מה שמגביר את צחוקו שהופך כבר לתערובת של אירוניה עצמית וחמלה. זהו ביצוע נדיר, דו מפלסי, של מי שקולט בזמן אמת רטרוספקטיבה של עצמו ומאפשר לנו להיות שותפים למה שקורה לו בהתפצלות הזאת.

"זהו הדבר הקרוב ביותר למה שאני מרגישה כאשר אני מקשיבה ל 'רגעי קסם' שעורכת עליזה דיסטניק, וללהיטי 'מנהרת הזמן' בתחנות השונות, כמו 60-70-80 של שבת בערוץ 88. המוזיקה הזאת מעוררת בי את המרכז הרגשי על כל קומותיו. כשבקר כאן פול אנקה, שאגתי עם כל היכל נוקיה את 'You are my destiny' כאילו היה זה המנון של דור".

אֶלְבִיס שוֹאֵל

הֲאִם אֲנִי בּוֹדְדָה

הַלַּיְלָה

הוּא שוֹאֵל אִם לִבִּי

נִמְלָא כְּאֵב

הוּא מַפְצִיר לְגַלּוֹת לוֹ

הֲאִם אֲנִי בּוֹדְדָה הַלַּיְלָה

הוּא קוֹרֵא לִי

יַקִּירָה

הוּא שוֹאֵל אִם לִבִּי

נִמְלָא כְּאֵב.

הַחַיִּים הִתְכַּוְּצוּ לְתוֹךְ חֶדֶר קָטָן -

כִּסֵּא, מִטָּה, שֻלְחָן וְהַסְּפָרִים

כְּמוֹ בֵּית קְבָרוֹת עַל קוֹמוֹת -

זְקוּפִים עוֹד כָּתֵף אֶל כָּתֵף

עַל הַמַדָּפִים.

מִדֵּי פַּעַם הַטֶּלֶפוֹן מְצַלְצֵל -

שוּב רוֹצִים אֶת הַבִּטְנָה,

מְבַקְשִים קוֹרוֹת חַיִּים בִּשְתַּיִם

שָלוֹש שוּרוֹת.

מִדֵּי פַּעַם סֵפֶר נִשְלָף וְרַחַש דַּפָּיו

הוּא מַשַּק כִּסּוּפִים אֶל הַטָּמִיר.

כְּשֶשּוֹקַעַת הַשֶּמֶש בָּאִים הַדְּבָרִים

שֶאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם שְנִי עַל זֶה

וְרוֹאִים בַּחַלּוֹן אֶת עוֹרְקֵי הֶעָלִים

וּכְשצִּפּוֹר מִתְיַשֶּבֶת אֲנִי עוֹצֶרֶת

אֶת הַנְּשִימָה

(אַל תָּעוּפִי אֲנִי רַק חֲלוֹם)

נִבְלַעַת בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמָן

שֶל עֲלִיזָה דִיסַטְנִיק

וְרַק הָאַהֲבָה -

כְּמוֹ שֵן יְחִידָה בְּפִיו שֶל זָקֵן

עֲדַיִּין שָם

קְבוּעָה.

כל העולם כולו

"כתבתי פעם סיפור על שירה של דקלה 'עולם', אבל הוא לא פורסם". נזכרת הסופרת אוריאן זכאי. "לסיפור קראו 'מיי פרפקט אינגליש'. כתבתי אותו באנגלית כמתנת יום הולדת לחברה קרובה שלי, שהיא הודית ואינה דוברת עברית. עם זאת, בסיפור, היא, או בת דמותה הדמיונית, צופה בדקלה מבצעת את 'עולם'.

זכאי. על הסיפור המוזיקלי שטרם פורסם

"אני חושבת שהתשוקה להעניק למישהו או מישהי אחרים אהובים עולם אחר, יותר טוב, הרצון בשינוי כבעל משמעות אישית מאוד, והיגון אל מול אי האפשרות, הם חוטים שמחברים ביני לבין חברתי. אלו הם גם חוטים שקושרים סיפורים שונים בספר 'השלם את החסר'. ביחסים בין חברות ילדות, בין מורה לתלמיד, בין אם לבת, יש חיפוש אחר פתח לעולם אחר שבו יהיה קל יותר להיות ביחד".

מתוך "השלם את החסר" מאת אוריאן זכאי: "והיום אני מחפשת ברזל כל הזמן, שיהיה לי כוח. אני מחפשת פה תרד בדרכים ואין לי. תרד וירקות ירוקים אחרים אני מחפשת. בשדות אני מחפשת אותם, ועל גדות הנהרות וברחובות הערים, ובין הקבצנים וקטועי הגפיים והמזוהמים, ובבתי המלון. ואין לי, אין אין אין. אז מה שאני יכולה אני אוכלת, כל הזמן, בבוקר, בצהריים, בערב, ובלילה... ובלילה... ובלילה....

"כל מה שאני יכולה אני אוכלת, חוטי תיל דקים שאני מוצאת ברחוב, מוטות ברזל חדים שזרוקים באתרי בנייה וסורגים ומסגרות של תמונות וארונות משרדיים וסיכות וקפיצים של מיטות ואבזמים ואזיקים ודלתות של מכוניות וברגים ומסמרים וראשי פטישים וידיות של דלתות ומטבעות ישנים וכלובים של ציפורים ומפתחות ומנעולים ושלשלאות, שלשלאות ברזל ארוכות-ארוכות".

"נדמה לי שבכיתי"

רוזובסקי. נזכרה מדוע שווה לכתוב (צילום: דן פורגס)

"זה היה בחורף לפני שנתיים, זה היה חורף קשה. המסע הארוך והמייסר של 'פעם בחיים' ביקש להגיע לסיומו וכתפי שחו מכובד המשא. מילא החיים שלי, גם הם כשלעצמם לא קלים לשאתם על הגב, אבל חיים שלמים של משפחה אחרת, וכל האהבות והכאבים והתקוות, (תדעו לכם שתקוות שוקלות יותר) והאכזבות.

"כשהוזמנתי להופעה של נפתלי, הודעתי שלא אבוא, אלו לא היו ימים להופעות ובילויים. אבל בערב ההוא החלטתי פתאום שכן. היה קר וגשום ומשהו קרא לי לצאת, ועמדתי שם (לא היה מקום לשבת), נדמה לי שנשענתי על עמוד, נדמה לי שהסתירו לי, וכשנפתלי ורוני שרו את השיר הזה (שהכרתי, אבל כמה מילים אנחנו מכירים באמת?) הרגשתי פתאום את הרגע הזה, שבשבילו שווה לכתוב. שבשבילו שווה לצאת למסעות שאין להם סוף ולשאת משאות שאי אפשר. נדמה לי שבכיתי. נדמה לי שראיתי. חזרתי הביתה ואמרתי לחומי, הגיע הזמן להפסיק לחפש נקם שקוף. הגיע הרגע להיות".

מתוך "פעם בחיים" מאת מירי רוזובסקי: "היא יצאה מהחדר. הוא התכסה בשמיכה. היא היתה רכה והדיפה ריח של כביסה ובאוויר היה ריח של עוגת דבש ושל מרק עוף, והוא אמר לעצמו שהיא צודקת, היא לגמרי צודקת, מה זה כבר משנה עכשיו? דברים שקרו או לא לפני עשרים שנה, מה זה כבר משנה. צריך להתמקד בהווה. בכאן. בעכשיו. במה שבאמת. ואז.

"זה התחיל מ'איי' אחד חזק. בקולו של יואב. וקול של רגליים טופפות במדרגות. הוא שמע את תמר שואלת, בלחישה, מה קרה? ואת יואב עונה, בצעקה, אמרתי לך לאסוף את הזכוכיות! ותמר אמרה משהו ואז התחילו הצעקות. ניחרות. נמוכות. בשטף משתעל שנפסק רק כדי לקחת אוויר, ונמשך שוב. הוא כיסה את ראשו בשמיכה הנעימה והמשיך לשמוע. הוא שם את הידיים על האוזניים והמשיך לשמוע. כמו ריח. כמו אשמה. כמו אהבה.

"יש דברים שרודפים אחריך, כמה שלא תנסה לא לשמוע אותם. יואב המשיך. ומה שהיה בלתי נסבל, מה שהיה בלתי נסבל ומענה ובלתי אפשרי לא היה המילים שבהן הוא דיבר אליה, לא השמות שבהם הוא קרא לה, לא הביטול ואולי אפילו השנאה שבה הוא התייחס אליו, אליהם ולזמן היקר שהם מבזבזים לו, ואני צריך לעבוד, את לא מבינה את זה? אני חייב להגיש את ההגהות עד סוף החודש, את לא מבינה את זה?! לא.

"את כל אלה עוד אפשר היה לסבול. אפילו את הקול שלו, שהיה צרוד ולוחשני והכה. הוא שמע אותו מכה. ברצפה. בקירות. בתמר. בתמר. מה שאי־אפשר היה לשאת היה השתיקה של תמר. שלא אמרה מילה. דקות. דקות ארוכות היא עמדה שם, נתנה לשטף מצחין ואלים של מילים ליפול עליה, ולא אמרה מילה".

עד העונג הבא

"את הספר 'יצר לב האדמה' כתבתי לצלילי 'המכשפות – האוסף הכפול'", מספרת הסופרת שהרה בלאו. "ברגעים בהם נזקקתי לדממה מוחלטת - הנמכתי מאוד את הווליום עד לנקודה שלא שמעתי אותן, אבל ידעתי שהן ממשיכות לשיר שם בלחש. מאז ומתמיד אהבתי את 'המכשפות', הן סמלו עבורי את החופש מוחלט, נטול העכבות. כשהאזנתי להן פיעמה בי התחושה שהכל אפשרי ובהישג יד, החופש והפראות שלהן הצליחו למסמס את תחושת ה'מה יגידו', שליוותה אותי תמיד כמו צל".

בלאו. המכשפות הפכו את הדמות למכשפה (צילום: עדי מזן)

"תלמה, גיבורת הספר, אינה מעזה לרצות דבר וכשהיא כבר רוצה, כמובן שאינה מסוגלת לומר זאת, בטח ובטח שלא לסביבתה המוסרנית. במהלך הספר חל בה שינוי גדול, ואין לי ספק שההאזנה (האובססיבית! נכון), ל'מכשפות', בזמן הכתיבה, תרמה לזה. תלמה מצליחה להשיל מעליה עכבויות ופחדים של שנים והופכת למעין 'מכשפה' בעצמה.

"הטקסט הבא נכתב לצלילי 'הלילות הקסומים'. כשענבל פרלמוטר שרה על הנסיכה הצפרדע הערפד והגמד

ששרים עד אור הבוקר ורוקדים יד ביד, משהו בנימה האירונית שלה תמיד מעיר בי כעס על אגדות הילדות ועל המחיר הפסיכולוגי שהן גובות מאיתנו. אז הנה ענבל, לזכרך".

מתוך "יצר לב האדמה" מאת שהרה בלאו: "רוצי... רוצי... רוצי...לא ארוץ. לא ארוץ יותר. הילדה הקטנה בגרה. על הילדה הקטנה לאכול את דיסתה שהקדיחה במו ידיה. היא כבר תלמד איך להחליק את הנוזל השרוף והחם במורד גרונה, היא כבר בלעה דברים גרועים יותר. קודם עליה למצוא את אבא דוב, זה שברח אל תוך היער. אגדות הילדים עליהן גדלת, תמיד היו שם עבורך בעתות מצוקה, תלמה הנסיכה במגדל, תלמה כגרטל ביער ועכשיו שאול-אבא-דב.

"את תוהה על התבונה לגדל על מצע האגדות, דורי דורות של ילדות זערוריות פעורות עיניים, כאלו המאמינות בשקרים הללו עד שמגיע זמנו של ליבן להתנפץ לראשונה. אבל את הגשמת את האגדה שלך! המציאות אינה אוהבת לחזות בהתגשמותן של אגדות, המחיר שיגבה עבורן יהיה תמיד הגבוה ביותר.