לרקוד עם הכלב בעבודה: שפיץ בלהקת בת-שבע

 

אחרי מסלול פקקים עירוני, מירית עושה דרכה אל משרדי הלהקה. שפיץ רץ בהתלהבות, יודע את הדרך אל הדלת ומשם אל חלקת האלוהים הקטנה שלו, מאחורי שולחן העבודה של מירית עם חלון צמוד לנעשה בחוץ. מירית משתדלת לקחת אותו לפחות שלוש פעמים בשבוע למשרד ומציינת כי חלפה שנה מאז שהחלה להביא אותו עימה לעבודה. 

 

מטר חיבוקים מהרקדנים

ההתחלה לא היתה פשוטה. מירית מודה כי היא חששה בהתחלה להביא אותו עימה למשרד, אך זכתה לעידוד מצוות ההנהלה. "כשהלהקה טסה לחו"ל למספר שבועות, אז החלטתי לנסות זאת כי לא היו הרבה אנשים במקום", היא נזכרת. "זה לא היה קל לשני הצדדים, להביא כלב למקום חדש עם אנשים זרים, לא ידעתי איך הם יגיבו אליו. הוא היה מאוד מפוחד ולא הסתדר כאן, אז עשיתי זאת בהדרגה, עד שגם הוא וגם שאר האנשים התרגלו אליו".

 

אחרי מספר חודשים של תרגולות, שפיץ כבר הפך לבן בית במקום. "הוא נכנס בבוקר, רץ למשרדים של כולם, מקבל תשומת לב וליטופים. רוב העבודה שלי היא מול מחשב ואנשים. אני גם מתרוצצת הרבה בין הקומות, אז הוא בא איתי לכל מקום", היא אומרת ושפיץ מוכיח מול המצלמה את האנרגטיות שבו, ומזנק על שולחן העבודה של מירית.

 

העובדים שחולפים מול עמדת הקבלה מתקשים להישאר אדישים אליו. "להביא כלב לעבודה זה כמו להביא ילד. אתה חייב להשגיח עליו, אבל מצד שני גם להיות מרוכז במה שאתה עושה. לפעמים הוא בורח החוצה כשאנשים פותחים את הדלת, אז צריך לרדוף אחריו או לומר לו שלא יצא", היא מגלה. כשאנחנו יוצאים מהמשרדים ומגיעים אל חדרי החזרות הגדולים, תשומת לב של הרקדנים מופנית אל שפיץ והוא זוכה למטר של חיבוקים.

 

אבל שפיץ, כיאה לכלב סקרן, מבצע בכניסה לחדר בדיקה בטחונית לתיקים ולנעליים של המשתתפים ומצליח להגיע גם לשקית פירות של אחת הרקדניות, שמיד נזעקת להגן עליה. מירית קולטת את המתרחש ומורה לו להתרחק מהאיזור. שפיץ נעתר לבקשה וממשיך בסיור שלו, בזמן שחבורת הרקדנים נכנסת אל תוך הצלילים ומשתלטת על המרחב.

 

לבסוף, שפיץ מוצא מנוחה ליד מירית שצופה בנעשה. "הוא אוהב מוזיקה ומחול, אחרת הוא היה בורח מהחדר. זה מסקרן אותו ואני חושבת שהוא נהנה", היא מסכמת. "בעבודה לפעמים יש משהו  זר, כי זה לא הבית שלך, אבל ברגע שאתה מביא איתך משהו מהבית, זה הופך את המקום לבטוח יותר. זה משפר את האווירה ומכניס לתוכה דברים טובים".