צד א"א
באלבומו החדש, אסף אמדורסקי מניח בצד את הקומוניקטיביות של "הרי את" לטובת אמנותיות והפשטה. "צד א'" לא נועד לסיפוק מיידי, אלא להקשבה איטית ומתמסרת
בהתמדה, בקפדנות וביצירתיות, אסף אמדורסקי מפלס לעצמו לאורך שנים נתיב מוזיקלי משלו, שחושף אותו כיוצר שמעניין ומתגמל להיחשף ליצירתו. ככל שהיא משתבחת (והיא היתה רצופת שיאים מאז תחילת הדרך, למשל אלבומו "מנועים שקטים"), כך מסקרן לדעת באיזה כיוון יבחר, במיוחד לאחר האלבום היפה "הרי את", שיצא לפני שנתיים בלבד.
זוהי נקודת המוצא של "צד א'", האלבום החדש, שממהר להסתער על האוזן בעוצמה דוד-אבידנית בשיר הנודע "הרחובות ממריאים לאט", שאמדורסקי העניק לו לחן חדש ונפלא. התרשמו בעצמכם:
אולי בזכות המופע שלו עם ישראל גוריון, "שרים הדודאים", שבו קולו נפתח אל הקלאסיקות הישראליות וקיבל גוון גברי עשיר ועמוק יותר - אמדורסקי נשמע במהלך השיר טוב יותר מבעבר וקולו מתרחב ומעמיק. בניגוד למלחינים רבים של "שירי משוררים" מהשנים האחרונות, אמדורסקי מתייחס אל המילים בכבוד משתאה, אך לא בייראה משתקת. כתוצאה מכך, הוא מחייה את השיר ולא חונט אותו בלחן שמשול לארון קבורה מפואר.
אבל הקול הגדול שבשיר הפתיחה מתברר כמופע חד פעמי, ובששת השירים הבאים אמדורסקי חוזר לממדיו הווקליים המוכרים, המוגבלים יחסית. בחלק מהשירים הוא מתמודד עם המוגבלות הזאת באמצעות קולות נשיים משלימים ומשובחים. בשיר "רעידת אדמה" מתווספת אליו בשירה קרני פוסטל (שגם מנגנת צ'לו ושותפה לכתיבת השיר) והם שרים יפה בקולות משלימים - גם מבחינת השלמות וגם מבחינת ההשלמה שמובעת בטקסט - "מה שיהיה, יהיה"; רונה קינן מוסיפה עומק כשהיא שרה איתו את "בתוך הנשימות" ותום דרום מצטרפת בחן ל"איפה את היום" ו"מסתכל בכוכבים".
השיא של "הרחובות ממריאים לאט" לא נמוג עם השיר שאחריו, "זוג משמיים", שמתגלה כיצירה מורכבת. נראה שאמדורסקי, כשם שהתייחס בכבוד אל שירו של אבידן, כך היה חפץ שיתייחסו לשירו שדורש השקעה של כעשר דקות האזנה (!), במהלכן נחשפת יצירת אמנות של ממש עם מוטיבים פסיכדליים ואפילו אוונגרדיים.
ציוריות חושנית
אמדורסקי, ולא בפעם הראשונה, מנגן בכל הכלים - בפסנתר הדומיננטי לטובה, בגיטרות, בס, תופים, כלי הקשה, גלוקנשפיל, סינתסייזרים ופנדר רודס. איתם הוא מעניק במה רחבה לאינסטרומנטליות שופעת שחורגת מהשירה אל עולם עשיר בדמיון, לא פחות מאשר בצלילים. לדבריו, הנחתה אותו "מסורת אלבומי המופת של שנות השבעים, האלבומים בהם הנשימה היתה נינוחה יותר, השירים ארוכים יותר והסאונד רך והומוגני".האלבום מנסח בצלילות שירי אהבה מורכבת שמתוארת בציוריות עדינה וחושנית - "את יודעת לדבר, אני אוהב לשמוע איך הקול שלך נוגע לי בקצה האוזן", הוא פותח את השיר "בתוך הנשימות" וחותם "אני מפליג בתוך הנשימות". והנה הדגמה של שיר שלם, "מסתכל בכוכבים": "יש לה כוכבים על העורף. אני רואה אותם רק כשאני מחבק אותה מאחור. לפעמים היא מסיטה את השיער כאילו לא בכוונה, מגלה לפניי שלושה כוכבים - כוכב אחד ושניים קטנים".
בשונה מהאלבום הקודם "הרי את", שהיה יותר קומוניקטיבי, "צד א'" הוא הרבה יותר מופשט ואמנותי ובכך הוא גם מאוד שאפתני. השאפתנות הזאת מוכיחה את עצמה - אמדורסקי עומד בסטנדרטים הגבוהים של עצמו מבחינת איכות השירים וההפקה - אבל יש לה מחיר. בצד הנועם האינטימי, יש כובד. זהו אלבום שנועד להקשבה איטית ומתמסרת, לא לסיפוק מיידי. יופיים של חלק מהשירים מתברר במהלך האזנות חוזרות והם מתפתחים תוך כדי השהייה. איך ניסח אבידן? "הרחובות ממריאים - לאט".
אסף אמדורסקי, "צד א'", "היי פידליטי"
