סנובורד? זה קטן עלי: חוויותיו של גולש מתחיל

עיירת הסקי הצ'כית, שפינדלרוב מלין, נחשבת אתר נהדר למתחילים. כאחד עם ניסיון בגלישת גלים וסקטבורד, חשבתי שלגלוש על סנובורד יהיה טיול בפארק. אז חשבתי, אז מה?

כחובב גלישת גלים מילדות, שעדיין חוטא בריחוף מעל גלי הים ונוסיף לזה שנים של נסיעה על סקטבורד בחבורה בתיכון, חשבתי שהניסיון הראשון שלי בריחוף על קרש במתאר אחר, שלג, יהיה עוד טיול בפארק. לקח לי רק יום אחד, שני ישבנים דואבים ושלושה משככי כאבים להבין שטעיתי. ובגדול.

וכך נחתתי עם קבוצה של ישראלים באתר הסקי הגדול והידוע בצ'כיה, שפינדלרוב מלין (Spindlruv Mlyn), הידוע בכינויו כ"שפינדל", לטובת שבוע של לימוד רזי ההחלקה על סנובורד - אותו לוח גלישה על שלג שתופס יותר ויותר את מקומם של המגלשיים המסורתיים בענף הסקי.

שישייה קרה:

מדריך לאתרי הסנובורד המובילים

חנה יגר

בין אם זו פעם ראשונה שלכם על השלג, ובין אם אתם גולשי סקי שעושים הסבה או מקצוענים שמחפשים את האתגר האולטימטיבי – יש לנו בשבילכם שישה אתרים מעולים לסנובורד

שישייה קרה: מדריך לאתרי הסנובורד המובילים

כבר באוטובוס שלקח אותנו לאתר, מרחק כשלוש שעות נסיעה מפראג, הכריז אדם, נציג חברת הסקי: "אלו שעושים סנובורד לא יגלשו על המסלולים בשלושה הימים הראשונים".

"מה?" חשבתי לעצמי, "מה זאת אומרת, לא נגלוש כמעט חצי שבוע?"

"אתם תסתכלו הצידה על גולשי הסקי שיחליקו לפניכם", הוסיף אדם שמן למדורה, "ותהיו חייבים להיות סבלניים". מיד לאחר מכן הוא הסביר שמתקיימים שלושה ימי תרגול ולימוד עם המדריכים, והוא ממליץ בחום לא למהר ולקפוץ למים (או לשלג) בשביל להימנע מפציעות. טוב, התאכזבתי למשמע אוזניי, במיוחד שמדובר פה על בחור שכבר החזיק בורד כזה או אחר בחייו, אבל זרמתי עם ההנחיות כשבראשי חשבתי: "שלושה ימים? נִראה להם? תוך יום אני כבר ברמפות, מבצע פעלולים".

3 ימים לא לגלוש? נראה להם?! אתר הסקי בשפינדל (צילומים: זיו ריינשטיין)

"למה לא התחלתי הרבה יותר מוקדם?"

האוטובוס עצר בפאתי העיירה, כיוון שהוא אינו יכול לנסוע בכבישיה הצרים, ומשם התחלקנו למוניות שלקחו אותנו למלונות. העיירה שפינדל שוכנת בהרי קרקונוש (Krkonoše) שבצפון-מערב צ'כיה בגובה של 1,200-700 מטר מעל פני הים,

דו-קרב בלבן

סנובורד: יותר פציעות, אך הן פחות חמורות

ynet

מדו"ח אמריקני עולה כי לגולשי סנובורד סיכון גבוה יותר להיפצע, אך פציעותיהם חמורות פחות משל גולשי סקי. הסיבה: האנשים על המגלשיים מהירים יותר. חדשות טובות: פציעות הראש פחתו ב-50% בזכות שימוש גובר בקסדות

סנובורד: יותר פציעות, אך הן פחות חמורות

ובה שני מרכזי סקי עיקריים: סְבַטִי פֶטֶר (Svatý Petr) ומֵדְבֶדִין (Medvědín).

שפינדל היא עיירת הסקי היותר ידועה במדינה, ואליה נוהרים עשירי צ'כיה בסופי שבוע וגם הרבה גרמנים, פולנים ורוסים שחוצים את הגבולות הסמוכים ובאים להתענג על הנוף ההררי המושלג. עבור חלק מהישראלים, נחשבת שפינדל כאתר סקי של מתחילים, אבל גם מתקדמים ימצאו שם מסלולים אדומים ושחורים שיחסירו פעימה גם מגולשים מנוסים.

התחלקנו לחדרים בבתי המלון השונים ומיד קבענו סיור להכרת העיירה. רחוב אחד ראשי עובר בין כל האטרקציות בשפינדל, ביניהן מסעדות, ברים ומועדונים של האפרה-סקי, חנויות להשכרת ציוד סקי ושאר חנויות שיש בכל עיירת נופש של הספורט החורפי הלבן.

בשפינדל שני אתרים מרכזיים: סְבַטִי פֶטֶר ו-מֵדְבֶדִין. ניתן לשכור ציוד

הכל מתנקז למקום אחד: ברים, חנויות ומסעדות. הרחוב הראשי בעיירה

כשהגענו לנקודת הרכבל ('סקי-ליפט') שלוקח את הגולשים למעלה ההר, נגלו לפני שני מדרונים תלולים בלבן וגולשים מכל הסוגים והמינים החליקו מטה במקצועיות שגרמה להרגיש: "למה לא התחלתי הרבה יותר מוקדם?". הגולשים שראיתי ביצעו "חראקות" עם המגלשיים, סלאלום, פנייה חדה עם הסנובורד, והחליקו במהירות שאולי אגיע אליה בעוד חמש שנים של אימון. התרשמתי: יש למה לשאוף.

חתמנו על נעלי סקי ולאחר מכן התפזרנו לנוח - היה זה ליל שבת, וכידוע באירופה שבת הוא יום המסיבות. אחרי כמה בירות ב"סילבר רוק", הדאנס-בר שנחשב לפופולארי בשפינדל, הבנתי שחיי הלילה כאן עדיין נמצאים בעבר, במיוחד שלצ'כים יש בעיה אחת: המוזיקה שלהם תקועה איפהשהו בשנות ה-80 וה-90, עם להיטים כמו "I've Had) The Time Of My Life)" בתוספת מקצב האוס או "Billi Jean" של מייקל ג'קסון.

מדרונים תלולים בלבן. גולשים על ה"סקי-ליפט" בדרך למסלול

הרגשתי כאילו אני מעופף בתוך כפכפי קטיפה

התחלת האימונים ביום שלמחרת לוותה בחשש מסוים, למראה עשרות האנשים שירדו מן ההרים על מגלשיים ולוחות סנובורד: איך, לעזאזל, גולשים בכזו מהירות והאם גם אני אוּכל?

נפגשנו עם המדריך שלנו, פול, ולאחר תרגילי חימום קלים התחלנו לדדות עם רגל אחת על הסנובורד כמו חבורת מוגבלים, שבעיקר התרסקו בצורות שונות ומצחיקות. הנפילות והמאמץ הגופני שמושקע בתרגול על הגבעה המושלגת עלולים לייאש את הגולש, אבל עם עוד ניסיון גלישה ועוד אחד, יש גם הצלחות ואז העלייה חזרה לגבעה, בדרך לעוד ניסיון, הרבה יותר קלה.

חשבתי שזה יהיה עוד טיול בפארק - אז חשבתי. בשיעור סנובורד

בהתחלה נראנו כמו חבורת מוגבלים. חבורת הישראלים "האמיצים"

השעה ארבע אחר הצהריים הגיעה, וזהו הזמן שבדרך כלל חוזרים לחדר במלון, וכל מה שרציתי זה פשוט מקלחת חמה. אחרים מצאו פיתרון בשטח ונכנסו לשכשוך מענג בג'קוזי שהוצב במקום. החלפתי את נעלי הסנובורד הגדולות והמגושמות בנעלי הטיולים שלי (שגם הן לא צנועות) ולפתע הרגשתי כאילו אני מעופף בתוך כפכפי קטיפה קלים ונעימים. כל הגוף כאב והיה תפוס, וגיליתי שיש לי שרירים בגוף שלא הייתי מודע לקיומם, החל מכל מיני ורידים שצצו ברגליים ועד חוליות בגב שהזכירו שגם הן קיימות.

ביום השני לאימונים התוודעתי ל"אפרה-סקי" המפורסם - אותן שעות אחר הצהריים בהן זורמים הגולשים על ציודיהם לבר הסמוך והבירה הצ'כית נשפכת כמים. האפרה-סקי, כשמו כן הוא, מתקיים תמיד אחרי יום הסקי והאירופים לעולם לא מסרבים ללגום כמה כוסות בירה ולפטפט על חוויות יום הגלישה שלהם.

אנחנו אפילו מצאנו את עצמנו בשעה של Happy Hour, והבירה הצ'כית המצוינת שלרוב מוצאים בשפינדל ("פילזנר" ו-סטארופראמן"), וגם ככה עולה כ-9 שקלים לכוס, הוגשה אפילו בחצי מחיר - הרגשתי מעט לא נעים. האלכוהול שמחירו נמוך, לא משנה מה הרעל שלכם, גרם באחד מערבי האפרה-סקי להתערבות מעניינת בין שני גולשים ישראלים (שאת פרטיה איני יכול לפרט כאן), ובסופה הפסיד אחד מהם ונאלץ להזמין את כל יושבי הבר לצ'ייסר: "דרינקים לכולם על חשבון הברון!"

אגב, אי אפשר לבקר בשפינדל, ובכלל בצ'כיה, מבלי לטעום את המשקה הלאומי - בחרובקה (Becherovka), ליקר שמורכב מעשבים ושוּוק כתרופה כבר ב-1807. המלצה שלי: קחו כוס, מלאו בקרח, מיזגו שליש בחרובקה ואת השאר מלאו בטוניק והוסיפו פלח לימון - ותקבלו משקה טעים ומרענן. ותודה ללִיאוֹנַה.

פיתרון מצוין בכדי לאושש את הרגליים העייפות. גולשים בג'קוזי החם באתר

הגולשים זורמים לבר עם הציוד כבר אחה"צ. חגיגה צ'כית ב"אפרה-סקי"

"זהו, אני עומד לעשות את זה!"

ביום השלישי לאימוני הסנובורד, כשאנחנו עדיין משקיפים בקנאה על הגולשים שעוברים אותנו, טעמנו גם אנחנו קצת שטח וסוף סוף עלינו למסלול הכחול. התרגשות אחזה בי: "זהו, אני עומד לעשות את זה!"

נסיעה של חמש דקות בסקי-ליפט במעלה ההר, כשהנוף המושלג והמרהיב של העיירה מתחתינו, הובילה אל תחילת המסלול. הערות ותיקונים אחרונים של פול המדריך ויצאנו לדרך, כל אחד על-פי הקצב שלו ומספר הנפילות שלו. בין עשרות גולשים שחתכו אותנו ועקפו אותנו, דידינו גם אנחנו על גבי הסנובורד, יותר נופלים מאשר גולשים, אבל בין תוך כל הערפל והלבן שמסביב ניתן היה לראות שאחרי שלושה ימים של אימונים, גם אני נמנתי עם גילדת הגולשי הסנובורד המצומצמת.

ביומיים הבאים, כבר גלשתי לבדי. נכון, עדיין נפלתי, אבל חל צמצום משמעותי במספר ההתרסקויות, והסיפוק מכל שנייה על הסנובורד העלה חיוך על פניי הקפואות. עכשיו כל שנותר לי זה להמשיך לצבור ניסיון גם באחד מאתרי הסקי והסנובורד באיטליה, צרפת או אוסטריה. מעניין אם אני כבר יכול לקרוא לעצמי מתקדם?!