אחות של קפקא
"הניחו לי", מאת אנה קוואן, הסופרת שכתיבתה כונתה קפקאית ושבחרה לקרוא לעצמה בשם גיבורת הרומן שכתבה, הוא ספר תובעני וקשה, שדכדוכו המהפנט לא מותיר מקום לאדישות
"הניחו לי", ספרה הראשון של אנה קוואן המתורגם לעברית, הוא ספר קשה ותובעני. אלו המבקשים לעצמם חוויית קריאה קלילה ואסקפיזם בהיר, לא ימצאו זאת ברומן המשונה הזה, שדכדוכו המהפנט, הפזור לכל אורכו, נכתב בעושר לשוני יוצא דופן ובטכניקה פואטית מרגשת ומעיקה גם יחד.
הילדה אנה מתגוררת עם אביה המיזנתרופ ביישוב הררי מרוחק מכל אדם, לאחר שאמה נפטרה. דודתה, אחות אמה, מגיעה לשני ביקורים חפוזים על מנת להשקיט את מצפונה, ומוצאת את ההפך הגמור ממנה: ילדה עקשנית, בעלת מבנה נערי, אטומה לכל דבר מה חומרי שנמנע ממנה משום אופיו הסגפני של אביה.
לאחר שהאב מתאבד, היא מאמצת אותה תחת חסותה, אך מיד משלחת אותה לפנימייה, בה הילדה האינטליגנטית, שאינה פועלת על פי הקודים החברתיים המקובלים, סובלת עד מאוד.
סיפור מעשה של אומללות ודיכוי (עטיפת הספר)
השינוי המשמעותי הראשוני בתודעתה ותפיסתה של אנה את העולם והאנשים בו, מתחולל כאשר היא מועברת לפנימייה חדשנית, המנוהלת עלידי אישה נאורה ומודרנית בשם רייצ'ל פילדינג, המתוארת כאישה-אלה. בין השתיים נרקמת ידידות אמיצה וביטחונה של אנה גובר, והיא אף מנהלת במקום מערכות יחסים, שטיבן הרומנטי נותר סתום, עם שתי בחורות מהפנימייה, שיהוו אפשרויות מנוגדות לבריחה מגורלה האכזרי של אנה.
מלכודת החיים של אנה
לא נספר את כל סיפור המעשה, אך נציין כי בהמשך אנה נישאת בלית ברירה למתיו קוואן, ונישואין אלו מספקים לה מצבור בלתי נדלה של אומללות ודיכוי. חלקו השני של הרומן, מנישואיה למתיו, הוא פחות דרמטי ועיקרו הנוכחת והעצמת הדכדוך, הבוז ועוגמת הנפש שחשה אנה, בזמן שהיא נתונה במלכודת הנישואין, מלכודת המגדר ובהכללה שעלולה להישמע פשטנית: מלכודת החיים.
אנה קוואן הסופרת, נולדה בשם הלן פרגוסון, ובהמשך שינתה את שמה לשם גיבורת הרומן שכתבה. "הניחו לי" אינו רומן אוטוביוגרפי, על אף שאירועים מחייה של הסופרת עובדו ושובצו בו, כפי שמצביעה על כך יערה שחורי באחרית הדבר.
אחד הסופרלטיבים להם זכתה קוואן הוא ההכרה בה כ"אחותו של קפקא". די בהצהרה שכזו בכדי לבנות תילים של פרשנויות לטקסט, ונדמה כי הספר אינו מאפשר קריאה אחרת, שכן קריאתו מחייבת התבוננות מעמיקה בשפה, בהשפעתה עלינו ובאופן המיוחד בו קוואן מעצבת את הדמויות ברומן.
קוואן בצעירותה. דריסה בלתי פוסקת בבוץ הלשוני
העיצוב האמנותי המרכזי והבולט מכל בכתיבתה של קוואן, הוא הרפטטיביות הלשונית הבלתי נשלטת כמעט, של התיאורים. כך למשל מתוארת שיחתן של אנה ורייצ'ל פילדינג, כשהאחרונה סילקה אותה מבית-הספר: "אבל אנה לא אבתה להתרשם. היא סירבה להתיירא מפניה. מתוך התבדלותה המרוחקת, הצעירה והיהירה ראתה בכוחה הנשי השופע של רייצ'ל מעין תכסיס. ורייצ'ל ידעה זאת.
"היא ידעה אפילו שאנה חשה שמץ של סלידה מפני מלאותה היפה, עתירת הקישוטים, מפני אלילותה. זאת היתה ההשפלה שנכפתה עתה על רייצ'ל. אנה רעדה קלות כשיצאה מהחדר. רייצ'ל אכן עוררה בה סלידה. ורייצ'ל שהתמסרה לתאוות הנקם אכן נראתה לה מרושעת, כמעט מאוסה. משב צונן של חרדה מרוחקת צמרר את אנה, סכנה מרוחקת של סיוט מאיים שבא מן העולם".
עיקרון החזרה איננו בא לידי ביטוי רק בפסקה ספציפית, כי אם במכלול הטקסטואלי של הנרטיב. האפיונים הבולטים של אנה ורייצ'ל פילדינג מוצגים כאן בוריאציות שונות ומתכתבות, אך כאשר קוראים את הפסקה שלהלן לאור האפיונים הקודמים, החזרה ניכרת פי כמה.
קוואן פותחת בדימוי או בתיאור מסוים וממשיכה לקשט וללכלך אותו גם יחד ככל שההתרחשויות מתקדמות. האפקט של החזרה הוא עצום: מצד אחד, עושר לשוני, שכן על הבסיס של התיאור החוזר נבנים רבי קומות של דימויים ואפיונים, ומצד שני, תחושה מעיקה של הליכה במקום, של דריסה בלתי פוסקת בבוץ הלשוני.
רומן חסר נחת
עולם התיאורים והדימויים של המספרת עשיר מאוד, אך הוא נתון תמיד במרחב טקסטואלי מצומצם, וכך מתקבלת פסקה גדושה באופני ביטוי מרובים לאותו תיאור. היא אף פותחת לעתים תיאור מסוים, ומסיימת באותו האופן בדיוק, מבלי שהדבר ייתפס כעילגות או דלות. הסיבה לכך היא סוד הקסם של כתיבתה הייחודית: השפה אינה מתפקדת ככלי לתיאור אירוע או דמות, אלא היא זו שמבנה אותם.
המספרת היא לא בת דמותה של המחברת, כי אם שני הדברים גם יחד, ולמעשה אנו עדים ל"ניסיון לשוני" (כדבריה של שחורי), המתגבש לנגד עינינו הקוראות. כאשר המספרת מתארת דמות היא לא מציינת עובדות יבשות, אלא מעצבת את דמותה תוך כדי הכתיבה. השפה מקדימה את הפעולה, מקדימה את התיאור; היא ניסיונית, גמישה, פרדוכסלית ועמוסה. בכך מתחקה קוואן אחר התהליך התודעתי המתרחש אצל כל אחד מאיתנו כאשר הוא פוגש אדם ומנהל איתו מערכת יחסים כלשהי.
עיצוב דמותו בעינינו הוא דינאמי ומתפתח, מלא סתירות ורווי בחזרות. קוואן אוחזת בדמויותיה ואינה מרפה, שבה ומחדדת את מראן, אופיין והתנהגותן. כפי שעושה דמותה של אנה ברומן, כך גם המספרת בוחנת בעיניים פעורות, נוקבות וחודרניות את הנימים הקטנים ביותר של הנפש והמראה של הדמויות ומוליכה את הקוראים בנפתולי הדרך של הכתיבה.
"הניחו לי" הוא רומן משונה מכיוון שהדגש בו אינו על המעשה וודאי שלא על הדרמה. כך אנו יכולים למצוא את המשפט "ואז, כפי שדברים כאלה קורים, השתנה גורלה של אנה בעקבות התרחשות מקרית לגמרי." קוואן ממעטת בדיאלוגים ובשימוש בדיבור ישיר. האירועים הדרמטיים הספורים מתפקדים לרוב כאמצעי טכני ממש להצגת שקיעתה של אנה בבוץ הרגשי.
התיאור הוא שחשוב, אך לא התיאור לכשעצמו, אלא השפה שבה משתמשים. לא בכדי, מתמקדת קוואן בתיאורי העיניים של הדמויות. היא אינה מסתפקת בציון עובדתי של צבע העין, אלא משתמשת בעין כתיאור של הדמות כולה, וכפי שתפיסתה את הדמות מתפתחת עם הזמן - אך גם נותרת עם בסיס איתן - כך גם העין עשויה לשנות את תפקידה ולצבור משמעות בקונטקסט המסוים בו מתרחש אירוע כלשהו.
במובנים רבים, מזכיר הרומן את יצירותיו של אלן רוב-גרייה ואף את מחזאי האבסורד הצרפתיים. מתוך הניסיונות הלשוניים המתוחכמים, שכמו שמים מחיצות בפני הדרמה, ומאלצים את המחבר והקורא להתמקד באופן הביטוי
ובצורה של הלשון, מתקבלת יצירה מפתיעה, ייחודית ומתעתעת.
תחושה של מכניזם מופקר שורה על הרומן, הדמויות - על אף מלאותן התיאורית - הן בובות על חוט, חפצים מואנשים (קוואן משווה את מתיו לאריזת נייר אטומה). החפצון של הדמויות עומד במתח אל מול הקיום הממשי והמאיים כל כך בו הן מתקיימות, ותחושת אין מוצא מאיימת ומדכדכת, תחושה של מלכודת שלא ניתן לברוח ממנה ושל עולם מאיים, שכל שביב של תקווה להיחלצות ממנו נגרס מיד, היא שמרחפת מעל הרומן העדין ויוצא הדופן הזה.
ראוי לציין את תרגומה המעולה של ברוריה בן ברוך, שהצליחה לשמור על תחושת המכניזם גם בשפה העברית, ובררה בקפידה את הביטויים החוזרים. "הניחו לי" הוא ספר שלא ניתן להיות אדישים כלפיו, אך יחד עם זאת, הוא דורש מידה של ריחוק. כשמו כן הוא, הוא מחייב התבוננות שונה, מרוחקת יותר, אך הוא גם ממגנט ולא מניח לך לעזוב. דמותה של אנה קוואן מסקרנת ובלתי-מפוענחת, וזוהי אחת מהטרגדיות שלה. רצונה במנוחה אינו עולה בקנה אחד עם הכוח השחור והמאיים שאפיין את ילדותה, שלא מאפשר לה שלווה ונחת.
"הניחו לי", מאת אנה קוואן, תרגום: ברוריה בן-ברוך, הוצאת כתר. 294 עמ'
