בעבודה צריך לוותר על ה"מי צודק"

לא פעם יוצא לנו להשתתף עם בן זוג באירוע חברתי ובסיומו, בדרך הביתה במכונית, אנו מביעים דעה על דבר שנאמר על ידי אחד המשתתפים. אז, לתדהמתנו תגובתו של בן הזוג היא: "זה בכלל לא קרה ככה. את/ה סתם מפרשת דברים". אמירה שבדרך כלל פותחת ביניכם דיון על השאלה מי מאיתנו לא הבין את הנאמר.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

כך גם יוצא לנו לא פעם לצפות בטלוויזיה בשני מרואיינים המתארים, כל אחד בתורו, אותו אירוע בו שניהם היו נוכחים ולמרות זאת עדותם כל כך שונה. הראשון יגיד "כוחות ההצלה הגיעו מייד והאנשים התנהגו בסדר מופתי" והשני יגיד "חיכינו שעות עד שמישהו טרח להגיע ובינתיים הייתה מהומה איומה". דבר דומה קורה לנו גם במפגש משפחתי בו אנחנו מעלים זיכרונות מבית הורינו. אח אחד מספר, השני אומר זה לא כך היה והשלישי יטען שזה לא קרה בכלל ויאמר: "איפה אני הייתי כשכל זה התרחש?".

גם במקומות העבודה

במקומות העבודה מצבים כאלה מתרחשים כל יום וכמה פעמים ביום. כך קרה עם אריאל, מנהל מדור בחברת תקשורת. הוא קרא לסדר עובד שנהג לאחר לעיתים קרובות. אריאל היה משוכנע שדיבר אל העובד בכבוד ובנימוס. תדהמתו הייתה גדולה כששמע שהעובד מצידו אמר: "איך הוא התנפל עליי, ובאיזה טון דיבור".

או במקרה של מטופלת שלי, דנה, העובדת כפקידה במפעל; המנהל הטיל עליה משימה והיה משוכנע שאמר לה גם באיזה אופן בדיוק עליה לפעול. כשהתברר שהמשימה לא בוצעה לשביעות רצונו של המנהל, סביר להניח שהמלים שנשמעו במקרה זה היו - המנהל: "אבל אמרתי לך ש..". דנה לעומת זאת טענה: "אתה לא אמרת לי ש..".

לאי ההבנות ואי ההסכמות האלה יש 3 הסברים:

• האחד הוא השונות בין בני האדם. ההבנה שלנו את המציאות שונה מאדם לאדם; וכאן אין צורך להרחיב.
  

• השני הוא הפרשנות שלנו למצב. בטעות נדמה לנו שאנחנו עדים לאירוע ומצליחים לתאר אותו במדויק. למעשה, בו זמנית עם חוויית האירוע מתרחש אצלנו מנגנון של פרשנות. הפרשנות באה מתוך עולמנו. התהליך הוא תהליך מחשבתי מהיר, עד כדי שנדמה לנו כי הפירוש שלנו הוא האירוע עצמו.
  לא לתת לכשלונות למנוע התקדמות:

  הפירות נשרו והשאיפות אופסנו

  יובל בן בסט

  למיכל יש הרבה שאיפות גבוהות - אבל היא לא עושה יותר מדי כדי להשיג אותן אלא מחפשת קיצורי דרך. הציור שלה מראה שעליה להתמקד יותר ולהיות החלטית יותר. מיכל: כשמשהו לא מצליח אני נוטה "לאכול את עצמי"

  העץ של מיכל: הפירות נשרו והשאיפות אופסנו
  
  

 למשל: אני אומרת לחברתי "תראי יורד גשם" ומתכוונת להגיד שזה טוב כי הכנרת מתמלאת. חברתי הבינה שיורד גשם והכביסה שלה נרטבת ולכן זה רע מאוד. לי נדמה, בטעות, ששתינו חושבות עכשיו אותו דבר בקשר לגשם. הפירוש שנתנו למציאות המתרחשת סביבנו, קובע את הרגש שאנו חשים כלפי האירוע והרגש מהווה דלק לתגובתנו.

• השלישי הוא חוסר היכולת שלנו לראות את התמונה כולה. זה מה שנקרא "דברים שרואים מכאן לא רואים משם ". יכולתנו לראות את התמונה מכל זוויותיה, מוגבלת.
  

אז מה עושים?  

נראה כי דין אחד הוא לבני הזוג המתווכחים אחרי אירוע חברתי, ולמנהלים ולעובדים במקומות העבודה: לוותר על השאלה מי צודק. לאמץ את החשיבה של זוויות ראייה שונות. ויתור על מציאת אמת אובייקטיבית לכאורה יכול מצד אחד למנוע כעסים ואי הבנות ומצד שני להעשיר את חיינו בראיית אפשרויות חדשות.

הדבר מצריך הכרה בצורך לשוחח, לשתף, להתייעץ, לבקש עזרה. זה מחייב לקיחת אחריות, של שני הצדדים, על דפוסי התקשורת. הן על האמירות שאנו אומרים והן על האופן בו אנחנו מקשיבים לאחר. במצב כזה יוכלו בני הזוג לסכם את האירוע החברתי באמירה "מעניין איך שנינו חווינו אותה חוויה מזוויות שונות". ויש לקוות שגם במקומות העבודה במקום לחפש מי צודק יינתן יותר כבוד לשונות ולמציאת דרכים לשיתוף פעולה - ולהסקת מסקנות בדבר מהו הטווח שמשאירים לפרשנות, אם בכלל. עד כמה מדוייקות צריכות להיות ההגדרות, ועד כמה חשוב לתאם פעולות לפני ביצוען.