דוהרת קדימה. אלונה מטפלת בעזרת סוסים
אלונה חסין התאהבה בסוסים כשהייתה ילדה, אבל שום דבר לא הכין אותה לכך שבשנה אחת היא תיפצע בתאונת רכיבה, תאבד את ביתה ואת עבודתה. למזלה, גם שם סייעה לה אהבתה הגדולה לסוסים לשרוד
בין מטעי הבננות במושב עין איילה שלמרגלות הכרמל , באזור שלא נפגע בשריפה הנוראה, מתגוררת אלונה חסין עם בנה נועם, הכלבים האסופיים ריצ'י וג'ורג' ושני סוסים: צ'יקה הג'ינג'ית ובר הבלונדיני בן ה-16 הסבלני ואוהב הילדים (שהוא בן של הסוסה הראשונה שלה).
אלונה ובנה, נועם. (צילום: מהאלבום הפרטי)
ילדה עירונית שרוצה סוס במקום חתול
אלונה גדלה בחולון. באחד הימים לקח אותה אביה לבקר חבר "שיש לו סוס" – אירוע מאד מרגש לילדה עירונית שהכירה משפחות שגידלו חתול או כלב אבל סוסים היו מחוץ לתחום. בדיוק כמו בכל הקלישאות, אלונה התאהבה מייד בסוסים - ולא הרפתה מאביה עד ששלח אותה לחוגי רכיבה. כשהיתה בת 14 נפרדו הוריה ואביה שרצה לשמור על קשר חם עם בנותיו , קנה לה ולאחותה, נועה, סוסה במתנה.
הסוסה, קרינה, חיה בחוות סוסים בקיבוץ נצר סירני והפכה למרכז חייה. אלונה הרבתה לבלות ברכיבה ובטיפוח. את כל זמנה הפנוי בילתה בחוות הסוסים. כשחבריה לכיתה נסעו לפולין היא ויתרה על הנסיעה כי סירבה להיפרד מהסוסים. אפילו את השירות הצבאי היא סידרה כך שתוכל להיות קרובה לסוסה שלה ושירתה כמאבחנת מחקר בבסיס קרוב לקיבוץ.
- מה עשית אחרי שהשתחררת מהצבא?
"אחרי הצבא היה ברור לי שבעיר אני לא נשארת. לאחר שסיימתי קורס מורים לרכיבה על סוסים בוינגייט חיפשתי ומצאתי עבודה כמדריכת רכיבה במושב כרם מהר"ל ובגיל 20 עברתי לבד להתגורר במושב בת שלמה".
לאחר כשנה הפכה למדריכת רכיבה ומאמנת סוסים באורווה של קיבוץ הזורע. במקביל היא למדה בחוג לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת חיפה והכירה את מי שהפך לבעלה. אבל הנישואים לא צלחו ועוד לפני שמלאו לה שלושים כבר היתה גרושה עם ילד בן שנתיים.
איך מתרוממים מהמפגש עם התחתית?
זו הייתה שנה קשה בחייה, שכן באותה תקופה שבה התנהל תהליך הגירושין היא נפצעה בתאונת רכיבה, פוטרה מעבודתה ועברה להתגורר עם בנה במושב תל עדשים. "מצאתי את עצמי בלי בית ובלי עבודה, פצועה פיזית ונפשית, חוששת שלעולם לא אוכל לרכוב על סוסים ולא היה לי מושג לאן לפנות ומה לעשות", היא מספרת. חצי שנה היא חיה בבדידות כמעט מוחלטת, רק היא והילד, "חצי שנה עסקתי בהישרדות. מבודדת פצועה ובודדה לא אכלתי ולא ישנתי ולא ידעתי מה לעשות. המשפחה הקרובה הייתה מגיעה מהמרכז לביקורים, אבל רוב הזמן היינו רק שנינו. אפילו כשהצלחתי להתארגן, להתלבש ולצאת עם הילד לגינת השעשועים - היינו לבד, איש לא היה בגינה".
שיחת טלפון שהגיעה באחד הימים בישרה את השינוי: הציעו לה עבודה כ"מובילת בית" בקיבוץ מגידו ובאותה הזדמנות סיפרו לה על חדר שהתפנה והיא תוכל לגור בו. אלונה קיבלה את ההצעה ושם התחיל תהליך ארוך של התאוששות ושיקום.
"מובילת בית" הוא תפקיד שמקביל למנהלת צהרון (בעיר). מסיום שעות הלימודים בבית הספר ועד שעות אחרי הצהריים היא בילתה עם הילדים כשהיא מפעילה אותם בפעילויות חינוכיות וחברתיות. תוך כדי כך, בשעות הפנאי הפך הבית הקטן (35 מ"ר בלבד) שבו גרה עם בנה הפעוט, למוקד חברתי. "זה היה בית פתוח. תמיד מלא אנשים ושמחה. בארוחות השתתפו כולם, חברים שבאו לנועם והחברים שלי בחבורה גדולה סביב שולחן קטן. תחושת השפע לאט לאט חזרה - הבית תמיד המה חברים, תמיד היה מה לתת ומה להציע".
הביטחון חזר - וגם הסוסים
"הרגשתי שאני מתחזקת, הביטחון חזר אליי ואני חזרתי לרכב על הסוסים שלי שחיו בקיבוץ אלונים", ממשיכה אלונה. "בהמשך קיבלתי הצעה לנהל את ביה"ס לרכיבה בקיבוץ אלונים, שם הייתי אחראית על מערך גדול של תלמידים, מדריכים ועל צוות מתנדבים והצלחתי לקדם את מעמדו של בית הספר באזור. הדרישה גברה ומספר התלמידים גדל".
-מה המסקנה שלך מהתקופה בה עבדת בשתי משרות, כ"מובילת בית" ומנהלת בי"ס לרכיבה?
"הבנתי שיש לי כוחות - שאני יכולה! החיים שלי השתנו מקצה לקצה וגיליתי את היכולות שלי מחדש. במקביל השתתפתי בלימודי הילינג במכללה לרפואה הוליסטית בכרכור. אז הבשילה בי ההכרה שעליי לשלב את התחום הטיפולי עם האהבה והחיבור שלי לסוסים ושהייעוד האמיתי שלי בחיים הוא לעזור לאנשים בעזרת הסוסים והרכיבה".
בשורות טובות מגיעות בצרורות
בדיוק כשהתגבשה בה ההכרה שזה מסלול חייה נפתח קורס מקצועי מרוכז לרכיבה טיפולית. בהיותה בוגרת וינגייט כ"מורה לרכיבה על סוסים" ובזכות הניסיון הרב שצברה התקבלה ללימודים שהתקיימו בתנאי פנימיה בכפר אוריה ליד ירושלים מטעם בית הספר החקלאי בפרדס חנה.
- איך מסתדרת אמא חד הורית בתנאי פנימיה?
"כדי שאוכל להשקיע את כל זמני בלימודים, כמתחייב במסלול שבחרתי, גייסתי את "כל העולם" לטיפול בנועם. הוריי והגרוש שלי עשו תורנויות לשמירה וטיפול בילד. בסופי שבוע הייתי יוצאת מכפר אוריה בשעות הערב המאוחרות כדי לראות את נועם ולפנות בוקר כבר נסעתי חזרה".
את הסטאג' עשתה אלונה בכפר הנוער של ויצו ניר-העמק ליד עפולה, "אחד המקומות הוותיקים והטובים ביותר בארץ לרכיבה טיפולית", לדבריה. "עבדתי עם מטופלים מכל קשת הליקויים. לראות ילד עם שיתוק מוחין שיושב זקוף על הסוס, לראשו קסדה והוא רוכב בתחושת גאווה עם חיוך הוא האושר בהתגלמותו. המטופלים (פגועים ככל שיהיו) מתקשרים עם הסוס, נהנים מהרכיבה ומנקודת התצפית שמקנה להם הישיבה על הסוס, גבוה מעל המקום שבו מתנהלים חייהם בדרך כלל, כולל כאלה שחייהם מתנהלים בישיבה בכסא גלגלים. השיפור והשינוי ניכרים ומורגשים אם בתחום הנפשי-ריגשי ואם בתחום הפיזיולוגי. לסוס ולרכיבה תכונות מרפאות מדהימות אשר מוכחות מחקרית".
הגשמת החלום – ללכת עם הלב
"ידעתי מה אני רוצה לעשות, ידעתי איך אני רוצה לעשות זאת והדרך היחידה הייתה להיות עצמאית ולפתוח מקום משלי בו אוכל לעשות את הדברים בדרכי. זאת הייתה המטרה ורק אותה ראיתי לנגד עיני, למרות התגובות המשתאות מהסביבה הלכתי בנחישות עם הידיעה הפנימית שלי שנתנה לי את הכוח והיכולת ליצור יש מאין."
בתקופת הסטאז' חיפשה ומצאה אלונה מקום בו הקימה את בית הספר לרכיבה טיפולית - בעין איילה למרגלות הכרמל. "זה מקום אידיאלי שכולל בית ושטח חקלאי שאותו הכשרתי לצרכיי, הקמתי אורווה, גידרתי את השטח שמיועד לרכיבה ובניתי רמפה מוגבהת שממנה עולים המטופלים על הסוס. גייסתי צוות מתנדבים ויצאתי לדרך".
- תני את הטיפים שלך להצלחה.
"ללכת עם הלב והתחושה והידיעה הפנימית - לאורך כל הדרך ראיתי את התוצאה הסופית, כמנהלת של בית הספר שלי לרכיבה טיפולית ולא נתתי לחששות, לפחדים ולתגובות שליליות של אחרים לעמוד בדרכי. באמצעות אמונה בעצמי ובדרכי ידעתי שאגשים את החלום. . אני מאושרת לעשות ולעבוד במה שאני אוהבת וטובה בו וזו תחושת הגשמה וסיפוק אדירה".
