מזפזפים למען הקהילה
עמותות נשים, חגיגות הסיגד, פגועי נפש המשתלבים בחברה וצייר עיוור שתורם לסביבתו. אבי שושן זיפזפ לערוץ 98 ומצא כמה פנינים שחבל מאוד שנקברו כל כך רחוק בממיר שלנו
הדבר שהכי קל לעשות, כשבאים לכתוב על הערוץ הקהילתי (ערוץ 98) הוא לכתוב טקסט ציני ומשעשע, מנופח מחשיבות עצמית, ועם לא מעט לגלוג על הערוץ, העובדים בו והתוכניות המשודרות בו, ובסופו של דבר להרגיש שאנחנו הכי מאגניבים בעולם.
לכאורה, זה גם הדבר המתבקש. ערוץ נידח בשלט, ללא כל לוח שידורים מובנה, שמקרין בשעות הפריים-טיים תוכניות על הסנדלר הראשון של כפר-סבא או על ילדי רעננה הנוטעים עצים לקראת ט"ו בשבט. איזה כיף יהיה לצחוק עליהם, לטעון שמדובר באנשים משועממים שהחליטו להפוך את הפנסיה שלהם לבזבוז כספי המיסים כשפתאום מתגלה מתוכם האורסון וולס שהיה חבוי בהם, גם אם זה בגיל מאה.
משידורי הערוץ הקהילתי. עדיף על הזבל של האחרים (צילומים: ערוץ 98)
אז זהו, שלא. האמת היא שהלוואי והייתי אדם איכותי דיו כדי להצליח להתמודד עם הערוץ הנקרא "מכאן" במשך ערב שלם, ולא רק לשעה פה ושעה שם.
למעט נפילות קשות כמו מגזין יוצאי איראן בישראל (עם הכוכב הענק יעקב פשה פיג'מה), הערוץ הוא - ואל תרימו גבה - אחת הנקודות האיכותיות ביותר שיש על המסך, כזה שלא נופל בחלק גדול מהתכנים המשודרים בו מערוצים כמו יס דוקו או ערוץ 8.
למעשה, אילו רק היו לערוץ יחסי ציבור, אני בטוח שהוא היה הופך לחלק אינטגרלי מלוח השידורים של לא מעט אנשים, כאלה שמבקרים במוזיאונים או קוראים את "האמן והמרגריטה".
מהמוטציה הגנטית ועד חג הסיגד
בשבוע שעבר ישבתי כבר משעות הערב המוקדמות מול הערוץ, שמלכתחילה שיבוצו בערוץ 98 רחוק, מכל הערוצים המזופזפים, הוא כבר עוול בפני עצמו.
משידורי הערוץ. הכל טוב, עד שמגיעים למגזין יוצאי איראן
האמת? די רותקתי. כתבה מרגשת על עמותת נשים שנושאות מוטציה גנטית נדירה, מסע אופניים של ילדים נכים, ציירת שעלתה מברזיל ושציוריה הנם של נופי ילדותה, חגיגות חג הסיגד האתיופי, בני הנוער של מעלה אדומים מתעדים עצמם בעשייה התנדבותית, עמותה שעוזרת לפגועי נפש לחזור לחברה, הצייר שהתעוור ומוצא דרך לתרום לחברה על אף עיוורונו, כתבה על זכויות שוות בין אזרחים במדינה. כל זה שודר רק בערב אחד, ומהווה דוגמה אקראית לפנינים האינטליגנטיות באמת שיש שם.
שלט רחוק מאוד - כתבות נוספות בסדרה
- אז איפה הן, הבחורות ההן / אריאנה מלמד על RTL שידורים לשעת לילה מאוחרת / עמית קוטלר על Zone Reality
- צחוק וסדר / סמדר שילוני על ערוץ הכנסת
נכון, המעברונים בין התוכניות נראים כאילו נשלפו מהבוידעם של ערוץ 1 בשנות ה-80, הקול של קריינית הרצף (אשכרה יש שם דבר כזה, לפחות במגזין "כפר סבא") מרדים כמו נסיונות הביקור של באד באנדי בספריה הציבורית, הצילום חובבני, התכנים בוודאי לא היו משודרים באף ערוץ מסחרי ולפעמים מתקבלת תחושה שמדובר בסוג של עבודת גמר של בוגרי מגמת קולנוע בתיכון "גולדה" בפתח תקווה.
אבל אם תשאלו אותי, אני מעדיף לראות נוער מבולבל שמביע את עצמו בעשייה דוקומנטרית מאשר לקרוא בעיתונים על ילדים שמתאבדים בגלל הפייסבוק או בוהים כל היום ב"האח הגדול".
אם היינו נותנים לערוץ צ'אנס אמיתי, הוא יכול היה להפוך לסוג של בונטון איכותי, ואפילו סוג של טרנד חדש למביני עניין.
חבל. חבל שגם אני כבר כל כך עסוק בלמצוא גירויים חדשים, שאין לי את הסבלנות לתת הזדמנות אמיתית לערוץ יותר משעתיים רצופות. בסוף נשברתי ועברתי ל"היפה והחנון" בערוץ 10, אבל היי, לפחות עכשיו ציינתי את "האמן ומרגריטה" ועשיתי רושם כאילו אני באמת מבין על מה הספר. האמת, אני בטוח שאם באמת ארצה ללמוד, בסופו של דבר אמצא את התשובה - מכל המקומות - דווקא בערוץ הקהילתי.
