"ברק פירק, אחרי שפרס רוקן את העבודה מתוכן"
סופה של מפלגת השלטון המיתולוגית קרוב מתמיד. היסטוריונים של הפוליטיקה הישראלית משחזרים בשיחה עם ynet את העליות והנפילות - ומזכירים את תפקידו המכריע של פרס: "הוא כשל בקריאת המציאות, אלו הגנים הפוליטיים שהשאיר"
שר הביטחון אהוד ברק הודיע אתמול (יום ב') על פרישתו מהעבודה יחד עם ארבעה מחברי הסיעה במהלך שפורסם לראשונה ב-ynet, וגרם לזעזוע עמוק במפלגה ובמערכת הפוליטית. יש הרואים במהלך את סופה של המפלגה שהייתה במשך שנות דור מפלגת השלטון בישראל, ולמעשה הקימה את המדינה. בשיחה עם ynet מסבירים היסטוריונים של הפוליטיקה הישראלית מה ומי הביא לעלייתה וקריסתה של העבודה. ברק הוא ממש לא האחראי היחיד.
"מפא"י שלימים תהפוך למפלגת העבודה, הייתה המפלגה הדומיננטית גם בימי קום המדינה וגם בימי המנדט, מאז הניצחון הגדול של בן-גוריון על ז'בוטינסקי ב-1933 בבחירות לקונגרס ה-18", מזכיר פרופסור יחיעם וייץ, מומחה לפוליטיקה ישראלית מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, "היו שני אספקטים שעשו אותה כזאת: ראייה פרגמטית, שמיקמה אותה במרכז השיח הפוליטי, והיכולת שלה לקלוט אנשים מכל מיני סוגים, לא רק פועלים, גם מהמעמד הבינוני".
הראייה הפרגמטית, לדבריו, "באה לידי ביטוי ביכולת לערוך כל הזמן דיאלוג עם המציאות המשתנה. את העניין הזה הוביל בן-גוריון שעד פרשת לבון ב-1966 שינה לא אחת את עמדת המפלגה בהתאם לשינויי המציאות. זה התחיל ברעיון החלוקה ב-1946, ונמשך ביכולת שלו לשנות את עמדתו תוך 24 שעות לגבי הנסיגה מסיני".
לדעתו של פרופסור וייץ, כיום מפלגת העבודה איבדה את היכולת הזו לחלוטין - ולכן היא לא מצליחה לתפוס את השלטון חזרה, אלא רק הולכת ומידרדרת.
ההיסטוריון פרופסור יוסי גולדשטיין מסכים שאם לא יכולותיו של בן-גוריון לקרוא את המציאות המשתנה, תהליך הגסיסה של מפלגת העבודה היה מתחיל לפני זמן רב. "מהיום שבן-גוריון זכה לראשונה בבחירות, גדולתו הייתה בקריאת המציאות", הוא מנתח, "גם הוא לא ייצג אלא סקטור קטן בחברה, אבל תמיד ידע לקרוא את המציאות לטובתו וכך גם אשכול וגולדה שידעו להמשיך את דרכו".
לא הפילוג הראשון
פרופ' גולדשטיין אף מזכיר את ניצחונו של יצחק רבין בבחירות ב-1992 וסבור שזה נבע מההבנה הנכונה של רבין את המציאות. "הוא סילק את הגוון האדום ממפלגת העבודה כי הבין שזה מכשיל אותו, אחר כך הוא נקט בעמדה יונית למרות שהוא ביטחוניסט וניכס לעצמו את העמדה הביטחונית הפרגמטית של החזרת שטחים".הפילוג של העבודה היום הוא לא הפעם הראשונה שהמפלגה מתפצלת. "במפלגת העבודה היה פילוג כבר בשנת 1944, אז הפלג שעזב היו אנשי טבנקין שנקראו 'אחדות העבודה'", אומר פרופסור וייץ, ומציין שכבר בשנות ה-60 החלה המפלגה לאבד מכוחה באופן משמעותי.
"הפילוג המשמעותי ביותר היה ב-1965 כשבן-גוריון עזב את מפא"י והקים את רפ"י. למרות הכבוד שרחשו לו בציבור, במהלך הזה חרץ בן גוריון את גורלו הפוליטי.
פרופ' גולדשטיין מוסיף שדווקא בשנות ה-80 נרשם שינוי מסוים, ברקע הוויכוח על השטחים. המערך, שנחשב יותר יוני מהליכוד בראשותו של שמיר, זכה לתמיכה מהחלקים בחברה שהזדהו עם התפיסה הזו. "זה מה שהחזיק את המפלגה מאז בכוח האינרציה - וזה התחדד בקדנציה השנייה של רבין שייצג תפיסת עולם מדינית יונית וניצח למרות שלא ייצג סקטור מספיק גדול".
בנוסף לברק, פרופסור גולדשטיין טוען כי מי שאחראי למצב של מפלגת העבודה היום הוא שמעון פרס ש"כשל בקריאת המציאות. למפלגת העבודה היו זכויות היסטוריות ומנהיג משכמו ומעלה (בן-גוריון) אבל כבר הרבה שנים שהיא לא מייצגת סקטור מרכזי בחברה הישראלית".
"פרס הפך לבדיחה פוליטית"
הוא מוסיף: "מפא"י והעבודה שהמשיכה אותה ייצגו סקטור שהתאים לשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, סקטור החקלאים והעובדים. לעומת זאת החברה הישראלית תמיד הייתה מורכבת ממעמד בינוני. משנות ה-70 המפלגה נישאה למעשה על כנפי ההיסטוריה, שזכרה לה חסד נעורים, ועל הכריזמה של בן גוריון, וממשיכיו אשכול, גולדה ואפילו רבין בקדנציה השנייה".
"היה מוכן לקבל כל עלבון כדי להיות בממשלה" (צילום: גיל יוחנן)
גם פרופ' וייץ מפנה את האשמה לכיוונו של פרס. "יש מי שיפיל את התיק על ההחלטה של עמיר פרץ לקחת את תיק הביטחון בממשלת אולמרט במקום לקחת תיק חברתי, אבל לא זה לא פייר, מדובר בירושה הפוליטית של שמעון פרס".
לטענתו, פרס היה זה שקבע כי מפלגת העבודה חייבת להיות תמיד בשלטון. "הרי הוא הפך להיות בדיחה פוליטית כי היה מוכן לקבל כל עלבון כדי להיות בממשלה.
בנוגע לפרישה מהמפלגה, גולדשטיין דווקא סבור שהמהלך של ברק היה נבון: "מבחינה סקטוריאלית והערכים שהיא מייצגת, למפלגת העבודה יש תפיסת עולם חברתית כלכלית שמיוצגת על ידי אנשים כמו שלי יחימוביץ', מפלגה סוציאל-דמוקרטית שמספר המנדטים שלה מאוד מתאים לייצוג שלה בחברה הישראלית. לכן נכון עשו ברק ולפני כן פרס שרצו להיות בקואליציה בכל מחיר, כי אחרת הם ידעו שהמפלגה תמחק. מפלגת העבודה אינה מפלגה טוענת לשלטון כי היא לא מייצגת סקטור גדול בחברה הישראלית ואין לה תקומה באופוזיציה".
"בגלל קדימה לעבודה אין מקום"
ומה לגבי העתיד? גולדשטיין פסימי. "אני לא נביא ולא בן של נביא", הוא אומר, "אבל במצב הפוליטי של היום אני לא רואה תקומה למפלגת העבודה".מאז שהצטרפה למשחק הפוליטי, הוא מסביר, לקחה קדימה לעבודה את רוב בוחריה. "ברגע שקדימה נכנסה לזירה הפוליטית והיא למעשה שותפה לרעיונות של מפלגת העבודה בזירה המדינית ובזירה החברתית כלכלית, היא גם פונה לנתח גדול הרבה יותר בחברה הישראלית, למפלגת העבודה פשוט לא נשאר מקום".
גולדשטיין מוסיף ש"גם כוח האינרציה שנשא אותה עד היום הגיע לסופו. יכול להיות שמנהיג כריזמטי, או מישהו שיכניס תנופה מחודשת כמו עמרם מצנע יצליח להציל את המפלגה, אבל קשה לי להאמין שהיא תצליח לשחזר את ימיה הגדולים. מפלגת העבודה שווה היום את הסקטור שהיא מייצגת ומדובר כאן על בין שמונה לעשרה מנדטים".
גם פרופ' וייץ לא רואה את העבודה מתאוששת. "בשנת 2004 העבודה הצטרפה לממשלת שרון, ושמעון פרס הפך להיות המשנה לראש הממשלה. זה היה תפקיד מכובד, אבל ריק מתוכן, ופרס לקח אותו רק כדי להיות בממשלה. אלו הם הגנים הפוליטיים שהשאיר פרס למלפגת העבודה. אפשר לקבל ולספוג את כל הביזיונות והלהג - העיקר להישאר בשלטון".
לפנייה לכתב/ת 
