הוא עזב ברגע שהיא דיברה על מיסוד הקשר
הם היו יחד חמש שנים. היא השקיעה, היתה רצינית, וגם הוא – עד שהיא התחילה לדבר על השלב הבא. אני לא מכירה נשים שמחזיקות קשר כל כך הרבה זמן ואז בורחות כשהגבר הוא זה שרוצה להתחתן, אבל אצל גברים זה מקובל. למה???
היא לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה ומסתכלת עליי, ואין לי תשובה לתת. הראש שלי מנסה להבין למה לגבר, או לזוג בכלל, להיות ביחד זמן רב כל כך בלי התחייבות, אבל לא העזתי להביע את מחשבותיי בקול. אורטל עוברת לבהות לנקודה מקרית בחלל מולה, וממשיכה לחשוב. אני מרגישה שעוד רגע היא תפרוץ בבכי שיקרע את ליבי לגזרים וישבור אותה לחלקיקים קטנים.
"זה נעשה. תנו לעצמכם זמן לבדוק אם יש מה לבנות בחזרה", אני מנסה לנחם.
"ישבתי שם ולא רציתי ללכת. נתתי לו את האופציה לומר משהו, והוא לא אמר כלום. מה שהיה בינינו כנראה לא נחשב הרבה". היא ממשיכה לעשן ולחלוק, בלי לשים לב שהיא כבר סיפרה לי הכל כבר שלוש פעמים לפחות.
את אורטל אני מכירה עוד מימיי כסטודנטית. בימי קדם, הייתי פעילה באגודת הסטודנטים, ואורטל היתה אחת מהם. זה היה סוף יום, ישבתי שם עם מזכירת האגודה לבד, ואז אורטל נכנסה כדי לקבל את כרטיס הסטודנט שלה. התפתחה שיחה שהובילה אותנו למעמד זה, כמה שנים קדימה, ועד היום אנו משתדלות להיות בקשר רציף.
קצת אחר כך היא הכירה בחור באחת המעבדות. גבוה, מרשים, שנון. אורטל בעצמה מרשימה לא פחות. הקשר ביניהם התהדק, והם היו יחד כחמש שנים. "תהרגי אותי על זה שאני שואלת, אבל אני לא מבינה איך אפשר להיות כל כך הרבה זמן ביחד ולשבור הכל ברגע אחד", אני אומרת. אולי יש משהו בקשר הזה שהיא לא שמה לב אליו ופספסה איפשהו בדרך?
היא השקיעה בקשר, הוא נשאר כי היה לו נח
אני נענית בבכי. חכמה שכמותי, הייתי חייבת לתקוע את הסכין עמוק וגם לסובב אותו. "אל תבכי, אנחנו נרד לשורש העניין ונבין אותו יותר טוב, אני מבטיחה לך".
"חמש שנים, טלי, חמש שנים! אני כל כך אוהבת אותו, הכל נתתי. תסתכלי על הבית, הוא לא מקסים? לכי לחדר העבודה שלו, כמו חלום. חיבקתי, אהבתי, הלכתי איתו בכל שלב. אבל הוא התרחק ממני. לאט ובשקט, היה עונה לי בעצבנות, רב איתי על כל שטות. חודשיים שלמים בקושי דיברנו. מה כבר עשיתי?"
הידיים שלה רועדות ומכסות את הפנים, והדמעות זולגות מבין האצבעות. ואני, הציניקנית המושלמת, נשארתי חסרת יכולת לנחם. אני אפילו לא יודעת איך. לחבק? לא חיבקתי כי פחדתי שהיא לא תרצה את זה. הרגשתי שהיא מתפרקת. ליטפתי את כתפה.
"אולי את ואני חיינו בסרט?" אני מתחילה לפשפש.
"על מה את מדברת?" היא מרימה עיניים ובוהה בי.
"היה לו טוב איתך, בזאת אין ספק. אבל האם הוא השתדל עוד 30% כמו שאת השתדלת?"
"לא". היא מדליקה עוד סיגריה. הנה, אני רואה איך אנחנו הולכות לפצח את הקשר הזה עד לרמת האטום.
"ומה עם עוד 10% לפעילויות רומנטיות למיניהן?"
"לא, לא. כלום", היא עוצרת רגע "אבל קיבלתי מתנות ליום ההולדת".
"את מאמינה הוא העדיף להיות איתך כל עוד טוב לו ואז משהו השתבש?" אני מנסה לחפש.
התייאשתי מלנסות להבין את המוח הגברי
"אולי... דיברתי איתו על התחייבות לפני כארבעה חודשים. זוכרת? סיפרתי לך".
כן, אני זוכרת. אני גם זוכרת שהוא לא ענה לה. אורטל העדיפה להתעלם מזה ולחזור לשיגרה. באותו הרגע נפל לי האסימון, אבל עדיין לא הייתי בטוחה בעצמי.
"ולא דיברתם על זה שוב?"
"היתה עוד פעם אחת שאמרתי שהייתי רוצה ילדים", היא התחילה והמשיכה לדבר עם עצמה.
אני כבר הייתי במחשבות שלי. זה העניין! היא לא הספיקה לספר לי על נושא הילדים ולכן לא הבנתי מה היתה הבעיה. התייאשתי מלנסות להבין את המוח הגברי. אתם מסוגלים להעביר את הזמן עם מישהי שלוש ארבע ואפילו חמש שנים, ואז כשתחליטו להתמסד, תיזכרו שהיא לא מתאימה לכם. אז יאללה, להיפרד, להכיר אחרת, ותוך חודש ורבע להתחתן. לא דוחה? דוחה בהחלט. חגגתם בלי סוף, עד שנזכרתם שחסר מי שימשיך את זרעכם. אז שברתם כמה לבבות בדרך, שטויות.
אחת כמו אורטל יושבת כאן, העבירה שנים טובות מחייה בזוגיות, וכשהיא רצתה להפרות את ביצתה, היא הושלכה לדרך חדשה, שתיסלל אולי עוד חודשיים, אחרי אינפוזיה והתאוששות! אתם תמיד תתלוננו על בנות, תגידו שאנחנו בררניות, סנוביות ונצלניות. אז עכשיו ספרו, כמה בנות שאתם מכירים בנו זוגיות לאורך שנים ואז, כשהגבר היה מעוניין להתמסד, הוא נזרק על ידן?! הרבה?
אני לא מצאתי זוג אחד כזה. או יותר נכון לכתוב שאני לא מצאתי ביצ'ית כזאת. ביצ'ית אחרת, אולי, אבל לא כזאת.
גברים יקרים, חסכו מאיתנו את המאמץ. תבנו תפריט, שכל אחת תוכל לפחות לדעת מראש מה אתם מבשלים ואם כדאי לה להיכנס למסעדה. תציפו מראש את רגשותיכם ואל תהיו נצלנים, כי לא כל הבנות מחפשות לגמור עם קלקול קיבה.
לגבי אורטל, אם אתם שואלים, ישבנו יחד חמש שעות עד שכמעט נרדמנו וצלצול הפלאפון של טל העיר אותי. בעלי טרח להזכיר לי שאני אשה נשואה ואולי כדאי שאחזור הביתה. מעבר לכך, אורטל עדיין בהליך התאוששות קשה, ואני מקווה שאפילו במועד פרסום הטור הזה היא מרגישה טוב יותר, או שלפחות אותו לוזר שהיה לה נחנק מאיזו עצם.
לפנייה לכתב/ת 
