מישהו מאיתנו אמור לעזוב עכשיו, כנראה אני
הבגדים נראו מחוברים זה לזה בדבק מגע של עובש וזיעה, בלתי ניתנים להפרדה. החיים שלנו. ופתאום היה לי צורך מוזר לצלם את הכל, לתעד, שנייה לפני שייעלם. רצתי לחדר השינה להביא את מצלמת הסטילס שלי. כך חייתי כשהיתה לי אהבה. מתוך הספר החדש "מנגו אחרון לפרידה"
"גם אני חשבתי ככה. אבל היא התקשרה גם אתמול וגם היום לוודא שאני כבר עובדת על זה".
"אביגיל זאת מוכרת הפרחים המוזרה הזאת שתמיד היית מספרת לי עליה?"
"כן".
"מעניין מה סבתא שלך רוצה ממנה".
"סבתא שלי מאמינה שהיא... טוב, אתה יודע, היא כבר לא כל כך צלולה עכשיו. אבל היא מתעקשת, אתה יודע איך היא כשהיא מתעקשת..."
הוא חייך. המשכנו לאכול בשתיקה מנגו מעורב בטיפות קטנות של דם עד שנותרו רק הקליפות. בהינו בהן קצת. נהייתי נבוכה. הרגע נפרדנו והדירה שייכת לדוד של עודד. מישהו מאיתנו אמור לעזוב עכשיו, וזו כנראה אני. זינקתי מהספה והתחלתי להתרוצץ בדירה ולהשליך כל מיני דברים לתיק הקטן מדי שלי.
"את השאר אני אקח אחר כך", מילמלתי. הוא הסב את ראשו ונעץ מבט מרוכז בכביש.
מברשת שיניים, חשבתי ודהרתי לאמבטיה. מכונת הכביסה המקולקלת עדיין עמדה שם גדולה ונזופה על שחודשיים לא טרחנו להשקיע בתיקונה. סלסילה של בגדים מבאישים עמדה לידה. זוג תחתונים מלופף סביב ג'ינס מוכתם בסיד של צבע טרי. שרוול חולצת תחרה לבנה מתאמץ לגעת ברצפה, גרביים ירוקים, טרנינג, ציפה פרחונית ומגבת מטבח מוכתמת ברוטב עגבניות. התרחקתי לאחור ובהיתי במכונה ובסל שמעליה כמו במיצג במוזיאון. התחשק לי לתת שם למיצג הזה, שיתנוסס על הקיר הלבן באותיות גדולות:
כישלון.
זה עשה לי סחרחורת. הבגדים נראו מחוברים זה לזה בדבק מגע של עובש וזיעה, בלתי ניתנים להפרדה. החיים שלנו. ופתאום היה לי צורך מוזר לצלם את הכל, לתעד, שנייה לפני שייעלם. רצתי לחדר השינה להביא את מצלמת הסטילס שלי. כך חייתי כשהיתה לי אהבה. תמונה. ככה נראו המשקופים בדירה האחרונה שלי ושל עודד. תמונה. זוהי האסלה. תמונה. אלו העציצים הנבולים שלנו. תמונה. כאן היינו שומרים מטריות בקיץ. תמונה. זהו השקע של הראש של עודד על הכרית. תמונה.
"נעמי?" הוא קרא, "את מצלמת שם?"
אולי אחזור למרפסת ואגיד שהתחרטתי? עוד לא מאוחר מדי.
פְרִיז! צעקה שולמית וכולנו נעצרנו. היינו צריכים ללכת בחדר בעיניים עצומות במהירויות משתנות ולהתחלק לזוגות עם הילד הראשון שנוצר איתו קשר עין. זה היה היום הראשון של כיתה י' וגם היום הראשון שלי במגמת התיאטרון של התיכון. היו המון ילדים שלא הכרתי, מקריית טבעון, מתמרת ומרמת ישי. רק עוד שתי בנות הגיעו, כמוני, בהסעה מנופית. לא היה לי קשה למצוא בן–זוג, כי כשפקחתי את העיניים גיליתי שנעצרתי ממש מול העיניים של איזה ילד שלא הכרתי. כל כך קרוב זה היה שכשפקחנו את העיניים זינקנו שנינו קצת אחורה למרות שהיינו אמורים להישאר בפְרִיז.
"זה נחמד", אמרתי, "כמו גחליליות".
"גחליליות..." הוא חזר אחרי ונראה מרוצה. "טוב, בואי נראה שגם את יודעת לעשות ככה".
כיווצתי את השפתיים כמוהו והפקתי צליל זהה. עכשיו הוא כבר חייך. אלו לא סתם עיניים ירוקות, חשבתי לעצמי, ירוק כזה רואים רק במרקר או בדשא. בהמשך השיעור היינו צריכים לבחור מי מאיתנו עוצם עיניים ומובל על ידי השני. הילד עצם עיניים. הייתי צריכה להוביל אותו בחלל רק באמצעות השמעת הצליל הזה, הוא היה צריך לעקוב אחרי הצליל וללכת אחריו. זה היה קשה כי עד מהרה התמלאה הכיתה בעשרה צלילים שונים ומשונים. בהתחלה נשארתי קרוב אליו, הובלתי אותו בזהירות, אבל די מהר התחלתי לרוץ רחוק ממנו, לפינות הכיתה, ולהשמיע את הצליל. התמלאתי סיפוק בכל פעם שאיזו עווית קטנה של זיהוי עלתה על פניו, ואחריה הוא היה מתחיל לצעוד כמו זומבי עיוור לכיווני. כשהתחלפנו הוא שיגע אותי, טיפס על כסאות, זחל על הרצפה, גורר אותי איתו בעזרת הצליל המשונה הזה. "אפשר לפקוח עיניים", אמרה, שולמית ושוב הדשא הזה ניצנץ מולי.
"אני עודד", אמר לי אחר כך בהסעה לנופית, בולע קצת את האות ד'. המשפחה שלו עברה בתחילת השנה מחיפה והוא לא הכיר אף אחד. רק לקראת סוף השנה ואחרי הרבה שיעורי דיקציה, נהיינו חברים, ועודד למד לדבר כמו בן–אדם. את צליל הגחליליות אימצנו לעצמנו בכל פעם שאחד מאיתנו נכנס לחדר הומה ורצה לוודא שגם השני שם. בפאבים צפופים, ברחוב, באמסטרדם, בחופים של סיני כשאיבדנו אחד את השני לרגעים, ולבסוף בדירה, כשרצינו לבדוק מי הגיע הביתה קודם.
אני ממשיכה לצעוד מהר. התיק שלי מיטלטל לכל הכיוונים. השמש בוערת והרגליים קופאות במקום. החרטה לופתת אותי פתאום בשמונה זרועות תמנון דביקות. למה הייתי צריכה לעשות את זה? למה לא ניסינו לפתור את הבעיות שלנו? הכול היה טעות אחת גדולה. אני בטוחה בזה עכשיו. אני מנסה שוב לשחזר את שיחת המנגו הארורה. מה הוא אמר? מה אמרתי אני? שאני רוצה להיפרד. הוא אמר שהוא סבור שעדיף ככה. סבור, מאיפה הביא את המילה הזאת, סבור? אולי שחקנית יפהפייה וזהובת שיער מהסט של הסדרה לימדה אותו להשתמש במילים כמו סבור? אולי ממש עכשיו הם מחזיקים ידיים מתחת לשולחן בית–קפה, נוגסים בתורות בקרואסון דביק ומחליפים הגיגים על 'יוליסס'? אולי עודד מצא לו סוף סוף מישהי שתתרגל איתו במרץ את סטניסלבסקי? שתאיץ בו לסיים לקרוא את האיליאדה והאודיסיאה כי היא כבר לא יכולה להתאפק?
הכל חוזר אלי עכשיו חד וברור. פרסומות מהטלוויזיה הדלוקה רצות על גבי פניי החיוורות כעל סרט נע.
"אולי תכבה כבר את האור?" הייתי רושפת עליו ערב–ערב, מתנשפת באנחה ומסתובבת מצד לצד, מרעידה את המיטה החורקת וקוברת את הראש בהתרסה מתחת לכרית. הוא היה מעביר בשקט עמוד אחר עמוד. נוגע בהם בכמיהה מעצבנת בקצות האצבעות כאילו הדפים עצמם היו קדושים ואני הזבוב שבינו ובין השכינה.
איזו בת–זוג מחורבנת הייתי. אולי אפשר עוד להתחרט
בלילה היה חורק שיניים ואני עשיתי את עצמי ישנה. לילה אחד נפתח התריס מבעיטת רוח אלימה. כפות רגליו של עודד נחשפו ואני התבוננתי בהן בהנאה כשחיפשו אחר השמיכה. בלילות הוא לא היה שחקן מבטיח שאהבתו מתפוררת בין אצבעותיי. בלילות הייתי חופשייה מהעיניים הירוקות והמאוכזבות; הייתי פנויה לשנוא אותו קצת. היה לו קר ברגליים, ואני משכתי ממנו עוד קצת את השמיכה. איזו מין בת–זוג מחורבנת הייתי. אולי אפשר עוד להתחרט. אולי אחזור לתל–אביב, אשליך את עצמי בפתח הבניין, אארוב לו עד שייצא ואתחנן על נפשי, על החיים המשותפים שלנו? אם אצטרך לעקור מזרועותיו את הבלונדינית המסתורית, אעשה את זה.
- טל דוידוביץ', ילידת 1983, היא סטודנטית לתואר שני בדרמה-תרפיה באוניברסיטת חיפה, עובדת במרכז חירום של האגודה להגנת הילד ומתגוררת עם בן זוגה בתל אביב. "מנגו אחרון לפרידה", ספר הביכורים שלה, ראה אור בהוצאת מודן.
לפנייה לכתב/ת 
