דמוקרטי, אנתרופוסופי - אבל לא שוויוני

תארו לעצמכם את האירוע הדמיוני הבא: בוקר אחד אתם מגיעים לתחנת הרכבת וכשזו עוצרת והדלתות נפתחות, אתם מגלים שנוסף לה קרון מיוחד, שונה מכולם. הוא מרווח יותר, יש בו כורסאות מסאז' מפנקות ומסכים אישיים לכל נוסע, מוסיקת רקע מרגיעה ובאטלר אישי במדי רכבת ישראל מגיש לנוסעים שתיה וחטיפים. כך אתם רוצים לנסוע, אבל ההתקהלות בפתח הקרון לא מועילה: הדלתות נשארות סגורות.

למה, אתם שואלים את הבאטלר והוא מסביר – ראשית, יושבי הקרון הזה שילמו תמורת השירותים המיוחדים ורק להם מגיע. אתם שולפים ארנק: גם אנחנו רוצים לשלם, אתם אומרים לו – אבל אז הוא מבהיר שכסף לבדו לא יקנה לכם זכות כניסה. צריך בחינה, כדי לבדוק אם אתם בכלל מתאימים לשבת בקרון הזה וליהנות משפע הפינוקים שהוא מציע.

הפיוזים מאיימים לקפוץ: מי קבע שצריך בחינה, אתם מעלים את הטון: זו רכבת ישראל והיא של כולם! האנשים ששילמו קבעו, מסביר הבאטלר בנימוס. אבל זו לא רכבת פרטית, אתם עונים לו. הקרון והפסים ואפילו אתה והמדים שלך – את כל זה מממנת המדינה! מהמיסים שלנו! הבאטלר מחייך ואומר: והמדינה – כלומר, הרכבת – היא שעודדה את יושבי הקרון לעשות בדיוק את מה שהם עושים כעת, בעוד אתם תיאלצו לחלוק את המרחב הצפוף עם המוני החיילים שיושבים על הרצפה ובמעברים ותיזהרו מאוד לא לדרוך זה על זה.

במהלך הנסיעה אתם אומרים לעצמכם שלא ייתכן שכל זה חוקי ומישהו צריך להגיש עתירה לבג"צ ולא ייתכן שבמדינה ששירותי הרכבת שלה ציבוריים ושווים לכל, יתנהגו ככה. זעם ותחושת עוול גואים בכם כשהרכבת עוצרת בתחנות מיוחדות שמיועדות רק ליושבי הקרון ההוא וכשכבר הגעתם ליעד שלכם ברור שיש כאן אפליה פסולה, סלקציה במובן הרע של המילה והמון סיבות לצאת להפגין נגד הרכבת והמדינה גם יחד.

סליחה, אתה לא מתאים לנו

מאחורי המילים "בית ספר פרטי" מסתתר קרון מיוחד ברכבת החינוך הציבורית, שאמורה להיות שווה ומשותפת לכולם. בישראל אין מחלקה ראשונה ושנייה, אלא חוק חינוך שיסודותיו הם שוויון הזדמנויות ונגישות לכל. והנה, מי שחתר בשעתו תחת היסודות הללו, אם בהעלמת עין ואם במכוון, היה משרד החינוך עצמו – שאישר המון התארגנויות של הורים, הקמה ויצירה של בתי ספר "אחרים".

אפשר לקרוא להם דמוקרטים וניסויים, לטבע או לאמנויות, לחקר קיפודי הים או לקידום ערכי היהדות המסורתית, מה שתרצו. אחד כזה קיים, ללא ספק, באיזור מגורים שאינו מרוחק מדי מביתכם ואפשר לשלוח לשם את הילד, אם רק תוכלו לעמוד בתשלום ובהשפלה הכרוכה בועדה שתבחן את זכאותכם להנחות ותאמר לכם שאתם חריגים ביחס להורים האחרים שיכולים לשלם את מלוא הסכום.

ובכמה מבתי הספר הללו – איש אינו יודע כמה בדיוק – נהוגות בחינות שיבדקו אם הילד בכלל מתאים. כך בבתי הספר לטבע ולאמנויות בתל אביב בוחנים חדי עין יבדקו אם בן החמש וחצי שלכם, בעודו חניך גן, כבר "מתאים".

זה לא בית ספר "פרטי". ההורים לא רכשו את הקרקע והמבנה, הם לא משלמים את משכורות המורים או את חשבונות החשמל. הם רק מוסיפים מכספם כדי להבטיח לילדים שלהם חווית חינוך ולמידה מענגת יותר ומשום שעשו כן הם חשים שמותר להם לסגור את השערים ולמנוע מכל האספסוף הזה שבחוץ את הגישה למה שמוכרח להיות ציבורי ופתוח לכל.

והנה, אף אחד לא מעלה בדעתו לצאת לרחובות ולהפגין. מדי פעם נשמע קול מרמור רפה מחוגיהם של אנשי אקדמיה בנושא החינוך, אבל הם לא מצליחים לחולל שינוי: מדי פעם נשמעים אפילו ציוצים של הסכמה בענין ממשרד החינוך עצמו או קריאות לביטול מבחני הכניסה – אבל בתו של שר החינוך לומדת בבית ספר כזה ואישורים להקמתם של חדשים כאלה ימשיכו להגיע כסדרם מן המשרד שאחד מיעדיו המוצהרים הוא קידום השוויון בחינוך.

אלטרנטיבי - ולא שיוויוני

עמותת "הכל חינוך" בראשות הרב פירון, עוסקת בחודשים האחרונים בהקמת לובי פרלמנטרי שאמור לשנות את המצב ולהחזיר את האחריות לחינוך שוויוני – וגם איכותי יותר – לידיה של מדינת ישראל. אנשי העמותה ניסחו הצעת חוק נאורה שבה אמנם לא מבטלים את בתי הספר הללו, כי את הנעשה אין להשיב, אלא מקטינים את המימון שלהם: בית ספר "פרטי" לא יזכה לתקציב גדול מרבע הוצאותיו, בניגוד למקובל עתה – כשהללו זוכים למלוא תמיכתה של המדינה, ורק את האקסטרות – ואת חסמי הכניסה – מממנים ההורים.

אילו היה זה חוק שוויון הזדמנויות ברכבת, היתה התמיכה בו מובטחת מראש ולו בשל הזעם הציבורי שקרונות פרטיים יכולים לחולל, עד כדי פגיעה בח"כים שיתמכו בקיומם. אבל כשזה מגיע לידע, דעת והשכלה של ילדים רכים, קבוצת הלחץ הגדולה הקרויה "הורים" מתנהגת באופן הפוך לגמרי. כשמדובר בילדים, לעזאזל הילד של הזולת וזכויותיו, העיקר שהצאצא שלי יזכה לכל ההזדמנויות שאפשר לייצר עבורו, אומר לעצמו ההורה המביט במערכת החינוך המידרדרת של המדינה שלו וממהר לרשום את ילדו למשהו אינטגרטיבי כזה בקיבוץ או לרשת המצויינות הזאת שבה לומדים עד חמש אחרי הצהריים או אפילו לבית הספר ההוא בגליל, ברוח ערכי תנועת האימן. כן, יש דבר כזה. לא המצאתי. כי אם זה טוב לשר החינוך ולבת שלו, זה וודאי גם טוב לילד הפרטי.

יש דרכים אלטרנטיביות ליצירת איכות משופרת בחינוך. הן דורשות השקעה של מחשב וממון, שינוי של שיטת התיקצוב ואולי אפילו יצירת "מס חינוך" ייעודי וייחודי שיבטיח תקצוב הוגן ושוויוני ונאות לכל ילד בישראל. כל עוד משרד החינוך מאשר הקמתם של בתי ספר פרטיים ומממן אותם בהסכמה שבשתיקה, כל עוד הורים לא רואים את כל רכבת החינוך אלא רק את הקרון של הילד, כל עוד הם לא מבינים שגם הוא יירד מן הפסים כשהרכבת כולה תקרוס – שום שיטה אלטרנטיבית, טובה ככל שתהיה, לא תוכל לצאת לדרך.