יופי טופי
"תולדות היופי" סובל מדידקטיות יתרה, שזרה כל כך למסות הפופולריות של אומברטו אקו. הקריאה בספר עתיר דוגמאות, איורים וצילומים שעוסקים ביופי, מוקדשת גם לכיעור שבו
ב"תולדות היופי" של אומברטו אקו, ההברקות מתחילות לפני הפרק הראשון. מי ידלג על המבוא של הספר, וימצא את עצמו מול טבלאות השוואה מענגות במיוחד? הנה, "ונוס העירומה": רצף של יצירות אמנות שמתחיל בונוס מוילנדורף, צלמית פריון בת 30 אלף שנים לפחות, עם בטן ענקית, ירכיים דשנות, שדיים שנכנעו לחוקי הגרוויטציה ולדמיונו היוצר של האמן העתיק כאחד - וראש שהוא כדור עגול, ללא תוי פנים.
זו תחילת הדרך לבחינת דימויים ויזואליים של יופי אצל היונים הקדמונים, הרומאים, אמני ימי הביניים, הרנסאנס והלאה, עד לדוגמנית הבית של צמיגי פירלי בלוח שנה מסוף האלף השני. והנה ונוס לבושה, והנה גם דמויות של גברים, והכל מופיע ברצף היסטורי, בטיים-ליין מוצלח במיוחד שמדגים את השינויים העצומים, שחלו בתפיסה האסתטית המערבית לאורך ההיסטוריה.
הברקה של עיצוב
זה בדיוק מה ש"תולדות היופי" רוצה לעשות, ואחרי שהעין מתענגת על הדימויים, עשוי לצפות לקורא הסקרן חוויה דומה של עונג בשיטוט ההיסטורי בין רעיונות היופי. לצערי, אני עדיין מחפשת את החוויה הזאת. לצערי, אי אפשר לייצר אותה בהברקה של עיצוב.
"מוזגת החלב", שצייר יוהנס ורמיר במאה ה-14
"תולדות היופי" הוא ספר שאומברטו אקו ערך וכתב ביחד עם ג'ירולמו דה מיקלה, ששמו נפקד מן המהדורה העברית, לא ברור מדוע. הד מסתורי לקיומו של מחבר נוסף אפשר למצוא במבוא הכתוב בלשון רבים. ה"אנחנו" של אקו המופיע בו, אינו מעיד על מגלומניה מלכותית, אבל בהחלט יכול להתפרש ככזה בהעדר פרטים על אודות המחבר השני, שאינו מוכר לקוראי העברית. דה מיקלה ידוע באיטליה ככותב מוכשר בתחומי הפילוסופיה, פחות שמונה מ - 17 פרקי הספר הזה הם פרי עטו, וקרדיטים - אין.
כבר במבוא תמצאו כמה מן הבעיות שילוו אתכם לאורך קריאה. אקו הוא סמיוטקאי מוערך, סופר מחונן, מרצה בחסד, פופולריזטור חכם של רעיונות היסטורים ופילוסופיים, חוקר תקשורת ונהנתן ידוע, אבל בעיקר הוא אדם שיודע לכוון את יצירתו לרוחו הסוערת של הזמן.
"האקסטזה של תרזה", שפיסל לורנצו ברניני במאה ה-15
הברק הזה לא מצא את דרכו אל דפי "תולדות היופי", ומצוי דווקא ב"על הכיעור", אחיו הצעיר של "תולדות היופי", שמתווה בכשרון את ההיסטוריה של האיכסה-פיחסה-פוי לדורותיה. כאן הכתיבה סובלת לרוב מדידקטיות יתרה ומכבדות שזרה כל כך למסות הפופולריות של אקו: לעתים קרובות יהיה על הקורא להחניק פיהוק כדי להמשיך.
רוחו הסוערת של הזמן
רוחו הסוערת של הזמן מבקשת גם את מה שלא יימצא כאן: אם כבר כותבים היסטוריה של רעיון היופי בתחילת האלף השלישי, למה לא לעשות מאמץ קטן לטובת העולם הלא-מערבי? הלא גם באיטליה שמעו כבר על עקרונות ההרמוניה של כתבי קונפוציוס, ואפילו בנו כמה בתים בהשראת רעיונות הפנג שוי והיין ייאנג, ואילו בספר הזה תמצאו את האפולוגטיקה הבאה. שימו לב לניסוח:
"ספר זה עוסק ברעיון היופי רק בתרבות המערבית. אצל העמים הקרויים 'פרימיטיביים' אנו מוצאים שרידים אומנותיים כמו מסכות, כתוביות, פסלים, אבל אין ברשותנו טקסטים עיוניים שיעידו אם פריטים אלה נועדו להתבוננות, לטקסים פולחניים או לשימוש יומיומי. באשר לתרבויות אחרות, עתירות טקסטים פיוטיים ופילוסופיים (כמו למשל התרבות ההודית והסינית, על פי רוב קשה לנו לקבוע עד כמה הערכים שלהן, שאתם אנחנו מפרשים אמנם כ'יפים' או 'נכונים', חולקים אותה משמעות עם אלו של העולם המערבי".
במלים אחרות, אנחנו, ג'ירולמו ואומברטו כאחד, יכולים לקרוא לספר "תולדות היופי", ולא "דברי ימי אידאל היופי המערבי בלבד כפי שהוא מנוסח ומודגם באמנות העילית המערבית ובפילוסופיה של המערב, עם חריגה קלה לטובת תרבות ההמונים בסוף הספר, כי ככה קל לנו יותר וככה נמכור יותר עותקים, ורב-תרבותיות לא ממש מעניינת אותנו.
הטון הדידקטי מעיב על ההנאה מעושר הפרטים, אבל אלה בכל זאת מצויים בספר ומהווים לטעמי סיבה מצויינת להמשיך בקריאה, עוד לפני שמניחים את הכרך שכולו נייר כרומו משובח על שולחן הקפה, למען יידעו הבאים לבית כי כאן גרים בכיף אנשים רציניים. אקו (ודה מיקלה) מצליחים לאייר ולהחיות בעזרתם את הרעיונות המופשטים שהם דנים בהם.
האור האלוהי של ימי הביניים, למשל, יתורגם בספר לדיון במשמעויות החברתיות והסימבוליות של השימוש בצבע לא רק באמנות אלא גם בביגוד. גופה של אשת הרנסנס המצוירת מלווה באזכורים של נוהגי הקוסמטיקה של נשים אמיתיות בנות הזמן, כולל אופנת צבעי השיער הרצויים (בלונד אדמדם, אם דחוף לכם להתעדכן בחידושי המאה ה-16).
הכיעור נחוץ ליופי
הרושם המצטבר מן הקריאה הוא של טקסטבוק מושקע במיוחד, עתיר בדוגמאות, איורים, צילומים וציטטות, שנועד לשכן תחת קורת גג אחת המוני יוצרים, הוגים ויצירות ולקשור אותם בחוטים לא לגמרי מהודקים של רעיונות-על. הפרק החמישי בספר, למשל, מוקדש לכיעור, וכורך בתוכו מסכות מבהילות, יצורי דמיון מופלאים, שלל ציטיטים מהרונימוס בוש ואזכורים של פגמים אצל אוגוסטינוס - והכל כדי לומר לקורא שהכיעור ככל הנראה נחוץ ליופי.
הפרק השמיני העוסק ב"גבירות וגיבורים" סובל (כמו הספר כולו) - מהטייה מובהקת לטובת העיסוק בדימויי הגוף הנשי. פרק 15 מוקדש ל"יופי של המכונות" והוא מצוין בסקירה ההיסטורית המוקדשת לאסתטיקה של מוצרי צריכה, אבל נעדרת ממנו ההשוואה המתבקשת להבדלים בין זו לבין רעיון ה"יופי הטבעי".
הדיון המאכזב מכולם הו זה שבו הקורא מצפה מאקו לקצת יותר מאמץ אינטלקטואלי: "היופי של התקשורת" מסתכם בהצהרה שחוקר מן העתיד לא יצליח לזהות את האידאל האסתטי של התקשורת במאה העשרים משום, שזו "הילולת סבלנות ובו-זמניות מוחלטת" וגם, "השתלטות פוליתיאיזם של היופי שלא ניתן לעצרו".
אך הספר לא עוסק בכלל בשבלונות החדשות של הגוף האנושי הנכסף, שהתקשורת המערבית מקדמת
באחידות מבהילה - ברבי לבנות, שוורצנגר לבנים וניתוחים פלסטיים לכל. תצלומים של דניס רודמן וקייט מוס אכן מופיעים שם, אבל אף מילה על כך שאידאל השדיפות האנורקטית מגיע דווקא בתקופה שבני תרבות המערב נהנים משפע חסר תקדים של מזון.
ועם כל הבעייתיות, לקורא סבלן במיוחד ממתינים כאן אוצרות קטנים. רובם, למרבה הצער, מגיעים מן האילוסטרציות לדברי המחברים ולא מן הדברים עצמם. שווה להתאמץ כדי לדלות אותם מן המלל? הייתם קוראים את הכל בחמדה גם בלי הקרידט של אומברטו אקו? לא בטוח.
"תולדות היופי", מאת אומברטו אקו. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 438 עמ'
