ומה עם "הרעים לדרך" של קצב?

אבל הפרשה מורכבת לא רק מעבריין אחד, אלא מקבוצת "רעים לדרך", שנהגו בשיטות עברייניות. מהכרעת הדין אנו למדים שקצב ריפד את עצמו בעדת חברים נאמנים, שהלכו עימו יד ביד, לאורך שנות עבודתו הציבורית, נדדו עימו בין משרדי הממשלה ועד

 לבית הנשיא, דיברו, איימו, שיקרו בשמו ומילאו אחר "מורשתו"- הטלת חיל ורעדה בעובדות שדחו את חיזוריו הבוטים, שניסו לחמוק מידיו והתנהגותו הרומסת, שסירבו למעשים המיניים בכפייה שעשה בהן.

התנהגות זו כללה איומים, התנכלויות, שקרים והפחדות וכל זאת כנראה בידיעה על מעשיו האסורים של אדונם. חלק מחבריו של קצב ממלאים עדיין תפקידים ציבוריים. קשה לקרוא את תיאורי הנפגעות בהכרעת הדין ולהישאר שלווה, קשה עוד יותר להאמין שהחברים של קצב לא רק שלא הפסיקו את הפוגענות, אלא שיתפו עימה פעולה. אלו הן פניו הכעורות של הרעות. עדיין לא מאוחר שיעשו חשבון נפש עם עצמם, ייקחו אחריות ויתנצלו בפני הנפגעות ובפני הציבור. מהמדינה מצופה שתבדוק אם במעשים הללו יש משום עבירות פליליות.

קשר השתיקה

ואם לא די בכך, נרמז לא אחת שאנשים נוספים ידעו על מעשיו החמורים של קצב ושתקו. לשתוק זה לעיתים כואב, לעיתים מאיים ולעיתים להיות שותף לדבר עבירה. כי אם שותקים אולי זה לא באמת קרה, אין לזה שם, אולי זה יעלם. אבל לשתיקה יש מחיר כבד. השתיקה האישית והחברתית היא גם השתקה.

נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בדרך כלל שותקים, כי קשה לתת הגדרה ברורה למה שעשו בגופן, כי הן חשות בושה רבה, רגשי אשם ואחריות, כי הן חוששות שלא יאמינו להן, וכאשר הן אוזרות אומץ וכוח הן נאלצות להתמודד עם שאלות נוקבות ומאשימות: למה

 לא צעקת? למה לא סיפרת? למה הלכת לבד בלילה? למה התלבשת חשוף? ובהקשר לפרשה המדוברת: למה היא לא עזבה את העבודה? למה היא ביקשה לחזור לעבוד עם קצב? למה היא כתבה לו ברכה?

עינת רובין, דוברת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

קווי החירום של מרכזי הסיוע פועלים 24 שעות ביממה: 1202 לנשים, 1203 לגברים