רגע לפני הבדיקה שתבשר - יש לי סרטן

יום ראשון הגיע, ונגה ואני שוב בחנייה של בית החולים, מנסים לחשב כמה תרמנו לרווחים של בעלי החניון מהרגע שהתחיל הסיפור. אנחנו עושים צ'ק-אין במחלקה והפעם אני מקבל מיטת היי-טק מתכווננת בחדר של שניים. תמיד מצ'פרים לקוחות חוזרים.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

קראו מה עבר על חי עד שהגיע לכאן:

• "אני לא הולך למות בקרוב" - טור ראשון
• כשהאורתופד הפסיק לחייך - טור שני
• "היי, אני הזקנה מהמסדרון" - טור שלישי
  

אני מדבר עם סגן מנהל המחלקה, ד"ר שטיין, ועובר איתו על הלו"ז שמחכה לי. הרופא שאמור לעשות את הביופסיה צריך לנחות היום חזרה מכנס, ואם זה יקרה יעשו אותה ביום שלישי. אם לא, רופא גיבוי אחר יהיה פנוי ביום חמישי. בינתיים אני אמור לעבור PET CT. זה הרבה יותר מדי "אמור". לרגע אני שומע בראש את המערכון "ישראבלוף״ של הגשש ומדמיין שהוא עלי.

אני חייב לומר קודם מילה טובה על ד"ר שטיין: בכל התהליך הזוועתי, הכואב, המבלבל, המנחס והמייאש שעבר עלי בטיול בפנימית ב', היה ד"ר שטיין המשענת האנושית שהיינו צריכים. הוא תמך, דאג והסביר בכל פעם שדלקה לנו נורה בצורת סימן שאלה מעל הראש. הרגשתי שלקחו אותי כפרויקט אישי, ותודתי נתונה לו עד היום, איש יקר.  

נהיה צפוף בחדר

השותף לסוויטה הנשיאותית שלי פורש לביתו ואני מקבל את החדר לעצמי, שולח תודה ליקום על מזלי הטוב. בערב, אחרי כמה שעות, אני זוכה בשותף חדש: ישיש ערבי כבן 80 שמגיע במצב, איך לומר, לא כל כך פעיל. על פניו הוא נראה שותף מושלם, כזה שלא יכבה לי את האור בתשע וחצי - לפחות ככה חשבתי.

תוך שלוש דקות מגיעים ארבעה אנשים, הבנים שלו, נכנסים אחד אחרי השני לחדר ומתגודדים מאחורי הווילון.

אני מרגיש שנהיה צפוף בחדר ויוצא למסדרון לקרוא. אחרי כמה דקות שניים מהבנים ניגשים למעלית. אני חש הקלה, ממש לא בא לי שיהיה קהל בחדר, אני מעדיף שקט. אבל לא עובר פרק בספר והמעלית נפתחת שוב וחמולה קטנה יוצאת ממנה וזורמת למחלקה. אני מפתח סימני חרדה ומנסה לשכנע את עצמי שאין מצב שכל אלה הגיעו לשכן החדש שלי.

אני לוקח אוויר וחוזר לחדר אחרי דקה. הוא כבר מלא ואני צריך לפלס את הדרך למיטה. יש תנועה שלא מביישת את נתיבי איילון על הבוקר. אנשים נכנסים מאחורי הווילון של השכן ונעלמים מאחוריו כמו בקסם של דיוויד קופרפילד. רק כשמגיע רופא לבדוק את השכן ומבקש מכולם לצאת מתחילה הגירה שלילית, עומס באיילון בכיוון השני.

אחרי שעה מעבירה אותי האחות לחדר אחר. אני אפילו לא שואל למה, רק אומר תודה בלב. אולי רצו לתת לי פרטיות לאור מצבו ה"סביל".

החוליה החסרה בעמוד השדרה של חי, כפי שנראה ב-CT

"גידולים? אני חושב על אורז וחיטה"

שלחו אותי לחפש גידולים נוספים בגוף, ואני עדיין לא חושב על "סרטן", אלא על גידולי אורז וחיטה. איזה כיף לטיפשים שהמוח הקטן שלהם מנתק אסוציאציות מיותרות. אבל מה עדיף, להידבק בדיכאון הסרטני מראש?

ברוכים הבאים לבית האח הגדול

המכון מוחבא היטב בבית החולים ומספר הדלתות המסומנות בשלטים של קרינה רדיואקטיבית מזכיר כור אטומי. ניגש אלי טכנאי, מביט בקנקן ושואל "מה אתה שותה?". "חומר ניגודי לבדיקה", אני עונה. "למה נתנו לך את זה?", הוא נותן בי מבט נוקב. אני קצת המום. שנייה, רק התעוררתי, מה זאת אומרת? יש לי בדיקה, נתנו לי חומר לשתות. מה אני מבין?

הוא מתקשר לאחות, ולוקח את הקנקן. "עשו פאשלה, הלך הצום, עכשיו לא אוכל לעשות את הבדיקה והכל יתחיל מההתחלה", אני מגלגל בראש את התרחיש הפסימי. הוא לוקח תרכיז, מוסיף לגועל שבקנקן ומחזיר לי אותו. "כדי שיהיה יותר טעים", הוא אומר בחיוך ניצחון קטן.

אחרי בירור מקיף של מצב האלרגיות, הכבד, הריאות והרגלי השתייה שלי, הוא מפנה אותי לחדר המתנה מבודד לשתות לאט את המיץ ולחכות. אני משתלט על הטלוויזיה שבחדר, מוצא את התוכנית הכי מטומטמת שיש וממשיך לשתות לאט, כוס כל חמש דקות. בינתיים מתגלגל לחדר גבר עם קנקן דומה. "איפה השירותים?", הוא שואל אחרי דקה. לפני שאני מספיק לענות נשמעת תשובה מהרמקול: "דלת שנייה מימין". מסתבר שצופים בנו, ברוכים הבאים לבית האח הגדול.

הפה מתייבש, הטעם של אוכל רקוב

לפני הבדיקה הזאת מקבלים זריקה של חומר רדיואקטיבי. המזרק נראה כאילו לקס לותר היה משתמש בו להזריק קריפטונייט לסופרמן, ענק וקובייתי ממתכת, גוש עופרת יצוקה עם שפיץ שמתחבר לעירוי שתקוע לי ביד מאתמול. הסיטואציה מזכירה הכנה של נאס"א לקראת יציאה לחלל.

כשאני מחכה לדיסק אני כותב בפייסבוק שאני זמנית רדיואקטיבי, אבל אף אחד לא מבין את הבדיחה.

התרגלתי כבר לאשפוז ולחוסר הפרטיות, אבל דבר אחד אני לא עושה - לא מחליף לבגדי בית חולים. יש תחושת ניצחון קטנה בזה שאני בטרינינג מהבית. זה משאיר את האפשרות שאני לא באמת חולה.

שאר היום עובר עם החמ"ל המאולתר, ארומה, ספר ושיחות עם ד"ר שטיין. אנחנו מחכים לשמוע אם לא עצרו במכס את הרופא שאמור לעשות לי ביופסיה, ומסתבר שהוא עדיין לא נחת. "מאיפה לעזאזל הוא מגיע?", אני חושב. הוא כבר שלושה ימים אמור לנחות. "זה הזמן לצבור מיילים בטיסה?", אני חושב. תגיע כבר, הגב שלי מחכה לך פה.