הומלסים פוטוגניים במיוחד

בימים אלה אני מציג את תערוכת "בצלמו" העוסקת באנשים ברחוב. אני מודע לעובדה שתמונות של הומלסים, קבצנים ונרקומנים הם נושא המגרה את העין ורבים מהקולגות לתחום הצילום עסקו בו לעייפה. אך עדיין חשתי צורך לקחת את המצלמה שלי עם עדשת טלפוטו ולצאת "לצוד" את החיים ברחוב בזהירות רבה, כאילו לא להבריח חיית בר נדירה.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

בתקופת לימודיי בלוס אנג'לס נחשפתי לאמת המרה על כמות האנשים החיים ברחוב, בלוס אנג'לס לבדה חיים כמאה אלף הומלסים כשאחוז הנשים וילדים (קטינים) מגיע לכ- 40% (!). בעת שיטוטי ברחובות התחלתי למדוד אותם בעיני: המראה - שיער ארוך, זקן, פנים שזופות עד שרופות, ציפורניים ארוכות ומטונפות, ותמיד נשרכים אחר עגלה עמוסה בכל מה שהם צריכים כדי לשרוד עוד לילה ברחובות הכרך הסואן.

בצלמו‏ (צילום: עמית שרעבי)

1

2

3

4

5

6

7

מתוך כל הפרטים הללו צצו שוב ושוב אותם מבטים, חלקם מזמינים לשמוע סיפור וחלקם מראים לך שזו סוף הדרך, סוף דרכה של הנשמה התועה. מה שמכונה בלשוננו - איבוד צלם אנוש. כאן התחלתי לתהות: אם בני אנוש אלו, איזה "צלם" אבד להם? בשומעי את המילה "צלם" אני נזכר כי "בצלמו" נבראנו ובמושג הערבות ההדדית

 ושכולנו - אחד. כאן תהיתי האם העובדה שההומלסים נראים אותו הדבר פירושו שהם זנחו את מראם וחזרו אל אותו "צלם" אחיד, ראשוני, בו נבראו כל בני האדם? האם דווקא בנטישת ערכי החברה יש חזרה אל אותו "צלם" אלוהי?

דבר נוסף שצף ועלה בכל פעם הוא המיקום בו בחרו אנשים אלה להימצא בזמן שצילמתי אותם, כמו צחוק הגורל - אם בכוונה ואם לאו, מצאתי אותם במקומות ההפוכים למצבם או שהם בעצמם הציגו אירוניה או לעג למצבם.

זקנה היושבת לצד שערי כנסיה, הומלס המביע כנות כשבשלט שהוא מחזיק הוא מודה שאין טעם בשקרים, והוא רוצה את כספך כדי לקנות בירה, הומלס המעוטר ומאופר כפאנקיסט (בגיל מופלג יש לציין) שהתיישב ליד רמקול של חנות,

אחר שנח מתחת לעץ על אי תנועה בין מצבה לציור ילדים צבעוני, ואחר, כאן אצלנו, שבחר לשבת מתחת לשלט של בנק גדול למשכנתאות תחת הסיסמא "הבית שלכם המומחיות שלנו".

בבואי לצלם בישראל נתקלתי לא מעט בהומלסים - נרקומנים, לא שהתופעה ייחודית לארצנו, אבל אחוז נכבד מההומלסים בישראל הם תוצר של השעבוד לחומר. התמונות שבחרתי להציג בתערוכה אינן קשות לצפייה, הן אפילו יפות למראה, "רומנטיות" כפי שהגדירו חלק מהמבקרים בתערוכה. זו הייתה מטרתי, להציג את ההומלסים כאנשים "רגילים" בחברה, יותר מאשר חריגים.

ההתנסות שלי עם הנושא הכאוב הזה הביאה אותי להפנמה שמאחורי כל זוג עיניים עייפות שכאלה, מאחורי כל "צלם" כזה יש סיפור מעניין, סיפורים של אנשים עם עבר מעניין, הווה אחר ועתיד לוט בערפל.

• תערוכת "בצלמו" היא תערוכת היחיד הראשונה שלי בשנתיים מאז חזרתי ארצה. היא תציג עד ה-31 בינואר בצמוד לקולנוע דיזינגוף (קומה 1-). התערוכה פתוחה לקהל הרחב כדי שיוכל לבוא ולהישיר מבט לאנשי הרחוב ולהבין את סיפורם.
• לכתבות נוספות במדור "שקופים"- הבוחן מקרוב אנשים החיים "מתחת לאף" שלנו, אך אנו מתקשים לראות אותם, לחצו כאן. הצעות לכתבות למדור ניתן לשלוח ל- shlomit-sh@y-i.co.il .