אני לא רוצה לשמוע שיש עוד הרבה דגים בים
אני יודעת שהזמן יעשה את שלו, ושזה ילדותי מאוד להגיד שרק אותך אני רוצה, אבל כרגע זה נכון, ולהכחיש את זה סתם יכאיב יותר. הזכרונות ממך ייעלמו ובסוף לא אזכור גם את שמך, אבל אני לא רוצה לחשוב על היום בו זה יקרה
שוב אני יושבת לבד באמצע הלילה וחושבת איך הגעתי לזה שוב, איך נתתי לעצמי להתאהב כמו בת 17, כשכל הסימנים היו שם באוויר והזהירו אותי – רוצי כל עוד נפשך בך. אבל לא רצתי, אפילו לא התחלתי לצעוד לאט הרחק ממנו, רק התקרבתי עוד ועוד.
הוא היה מדהים. עשה הכל לפי הספר. הייתי מתעוררת בבוקר לסמס מקסים של בוקר טוב ומקבלת את שיחת הלילה טוב לפני שהוא הולך לישון. ניהלנו יחסים של סופ"שים, לא קל לאף אחד, אבל הצלחתי לנשוך את השפתיים ולקבל שהוא בצבא לזמן ממושך ואין מה לעשות בעניין.
כל שיר מזכיר לי אותו, תוכניות בטלוויזיה, השם שלו מופיע בכל מקום. כזה הוא מרפי, מכאיב לך כשהכי כואב לך גם ככה. עברתי פרידות יותר רציניות מזו. עברתי מערכות יחסים הרבה יותר ארוכות ושרדתי, המשכתי הלאה והבנתי שיש חיים אחרי כל בחור. התחזקתי, אפילו השתפרתי אפשר להגיד. אני בת 22, ואני יודעת שיש עוד חיים לפניי והוא לא האחרון, אבל הוא בהחלט הבחור האחרון שרציתי שיהיה לי.
מכתב גלוי:
היה לנו טוב, היה לנו נוח זה עם זה, דיברנו על הכל. המשיכה היתה מטורפת, הכל הסתדר במקום. כבר תכננת לנו את העתיד, החברים שלך אוהבים אותי ורצית שניסע לצפון ביחד.
ועכשיו הכל התפוגג לי בשנייה, כי אתה מבולבל, לא יודע מה אתה רוצה מעצמך ואם זה מתאים לחיים שלך כרגע.
אז שתדע, גם לי זה לא התאים כשהחלטת להיכנס לי לחיים! גם אני הייתי מבולבלת, אבל סתמתי את הפה, כי אתה היית מקסים, וזה שיש לי קצת פחדים, או בעיות, או איך שלא תקרא לזה, לא אומר שאני אפספס משהו חדש וטוב.
ואז בכלל עוד לא ידעתי שיהיה לנו טוב! אבל הייתי שם, לא ויתרתי, נבהלתי או ברחתי. אולי אני יותר חזקה ממך.
מה שבטוח, זה לא מרגיש ככה כרגע. אני שבר כלי. פגעת בי, ריסקת לי את הלב. קשה לי לישון בלילות, כי הכל מזכיר אותך. אני יוצאת לפאב עם חברות, וכשמישהו רק מנסה להגיד לי שלום אני אומרת לא תודה.
אם הכאב היה פיזי, הייתי מסתדרת איתו איכשהו
זה כבר אמור כבר לדעוך, אני אמורה לראות את האור שבקצה המנהרה, אבל משום מה זה לא קורה. אני עדיין מחכה לטלפון ממך, שתגיד שאתה מתגעגע ושעשית טעות, ואני כותבת את המכתב הזה בידיעה שלעולם לא תקרא אותו.
כבשת אותי. האמנתי שיהיה לנו עוד המון זמן ביחד, ועכשיו אני חולמת על הימים שלא יהיו לנו. אני עדיין לא מוכנה להניח לך, עדיין לא מוכנה לוותר עלינו, למרות שאני לא באמת אעשה עם זה שוב דבר חוץ מלכאוב ולהתגעגע.
אני יודעת שלמרות שעכשיו עדיין קיים געגוע לחום שלך ולחיוך שהמיס לי את הלב, גם אותם אני אשכח. נכון שיש עוד הרבה דגים בים, וזה מאוד ילדותי להגיד שרק אותך אני רוצה, אבל כרגע זה נכון, ולהכחיש את זה סתם יכאיב יותר. אני לא מעוניינת בריבאונד, אף פעם לא האמנתי בזה.
אני שמחה שיש אנשים סביבי שתומכים ואומרים את הדברים האלה רק בשביל לשפר לי את ההרגשה, אבל אתה מכיר אותי. אלה הדברים האחרונים שאני רוצה לשמוע, אז אני אומרת תודה, מעלה חיוך מזויף על הפנים וממשיכה ביום שלי. הצלחת להעיף אותי מהרגליים והצלחת לשבור לי את הלב. פשוט בחור כלבבי.
אם זה היה כאב פיזי, אני מניחה שעוד איכשהו הייתי מצליחה להתמודד איתו, ולפחות הוא היה עובר יותר מהר. אבל הכאב הזה נמצא בראש, בלב, במקומות שאין לי איך לתקן. אין תרופה לזה, היא עוד לא הומצאה.
בינתיים אני שוכבת במיטה, ושומעת את השיר המדהים של יהודית רביץ "האיש ההוא", שמומלץ בחום לכל בחורה שמרגישה כמוני, וזה קצת עוזר.
שיהיה יום טוב לכל הפצועים והפצועות.
לפנייה לכתב/ת 
