הוא מבטל דייטים כדי לשמור על האחיינים שלו
הם יחד רק שלושה חודשים והיא לא רוצה להתערב, אבל היא יודעת שדרישות המשפחה שלו באות על חשבון הזמן שלהם יחד. הוא לא מספר לאחיו שיש לו תוכניות אחרות כי הוא מרגיש מחויבות, היא מפחדת לומר לו משהו כי לא נעים לה. פלונטר
יום שישי בבוקר, מרכז תל אביב. אני נפגשת עם א' חברתי הטובה בבית הקפה הקבוע שלנו. אנחנו מתעדכנות זו בחייה של האחרת. "מה שלום החבר שלך? איך מתקדם הקשר?" א' ובן זוגה החלו לצאת לפני כשלושה חודשים. הוא, כמו חברתי, נאה ומשכיל, ונראה שהיא סוף סוף מצאה גבר שעונה על הסטנדרטים הגבוהים שהיא הציבה לעצמה.
"הקשר בסדר", היא עונה בקצרה וממלאה את פיה במיץ תפוזים סחוט טרי. אני מכירה את ה"בסדר" הזה, שמעיד על המצב ההפוך בדיוק. "מה קרה?" אני שואלת מתוך מודעות לתסמיני האמא הפולניה שאני מראה. א' נאנחת בכבדות ומספרת שאתמול בערב היא נאלצה להגיע למסיבה של חברים שלה לבדה, כי בן זוגה היה עסוק בלעשות בייביסיטר לאחיינים שלו. שוב.
"הכל בסדר בקשר שלנו. אנחנו מתאימים ומסתדרים מצוין. עד עכשיו לא היה אכפת לי שהוא עוזר המון לאחיו ושומר על האחיינים שלו. אבל זה כבר מתחיל להפריע לי, כי אני מרגישה שזה בא על חשבון הזמן שלנו ביחד, על חשבון הקשר שלנו".
אני מנסה להרגיע אותה. "אז קרה שפעם אחת הוא הבטיח לאחיו לשמור על הילדים ולא יכול היה לבוא איתך למסיבה. זה כל כך נורא?"
"זהו, שזו כבר הפעם השנייה שמשהו מהסוג הזה קורה בשבועיים האחרונים. לפני שבוע בערך קבענו ללכת לסרט, והוא ביטל איתי ברגע האחרון כי הוא היה צריך לשמור על האחיינים".
אני חושבת רגע על הסיטואציה. "אולי לא התחשק לו ללכת לסרט והוא השתמש באחיינים בתור תירוץ?" אני מקשה.
א' מהססת רגע ועונה שהסרט דווקא היה רעיון שלו. "מה אני אמורה לעשות עכשיו? אם אבליג ולא אומר שזה מפריע לי, המצב יימשך ככה. ואם אומר לו שהמצב מפריע לי, אני אצא מכשפה. כי מי אני שאגיד לו לא לעזור לאחיו ולגיסתו? מי אני שאצא נגד המחויבות שלו למשפחה שלו?" שואלת א' והדילמה שהיא ניצבת בפניה אכן מורכבת.
"למה בעצם הוא צריך לשמור על האחיינים שלו? איפה ההורים של הילדים? איפה הסבתא שלהם?"
הסיפור שא' חולקת איתי בתגובה הופך את המצב המדובר למוזר אפילו יותר.
בעודנו מדברות, הוא התקשר וביטל לה עוד דייט
"אחיו בבית, לא עובד ולומד ראיית חשבון. זו תקופת מבחנים והוא צריך שקט. כשהילדים איתו הם מפריעים לו ללמוד. אשתו עובדת עד מאוחר, אז היא לא יכולה לשמור עליהם. סבתא אחת גם עובדת וכשהיא מגיעה הביתה היא כבר עייפה, והסבתא השנייה אמנם לא עובדת אבל אין לה סבלנות לנכדים. רק החבר שלי מוכן להקדיש להם זמן, אבל הזמן הזה מתחיל לבוא על חשבון הקשר שלנו", היא מסכמת.
אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה: "דווקא המסירות שלו למשפחה נוגעת ללב. הוא בטח יהיה אבא טוב ואחראי יום אחד".
א' לוגמת עוד מיץ תפוזים ונאנחת. לפני שהיא מספיקה להגיב הסלולרי שלה מצלצל. זה החבר והיא עונה לו. תוך כדי השיחה ביניהם אני רואה את הבעת פניה משתנה והופכת לכעוסה.
"אבל קבענו שביום שני אנחנו הולכים לסרט, אתה לא זוכר? כבר ביטלת פעם אחת", אני מביטה בחברתי ורואה עד כמה המצב מתסכל אותה. היא מסיימת את השיחה ב"ביי", עצבני ומבקשת מהמלצרית כוס מים עם קרח. "הוא עוד פעם ביטל לי", היא מסבירה לי את הברור מאליו.
"ניסית לדבר איתו? ניסית להסביר לו שהמצב הזה קצת הפך למעוות?" אני שואלת.
"יותר מזה, המצב כבר נמאס גם עליו" א' עונה לי ומפרטת: "הוא אמר לי עד כמה הוא מתוסכל מהעובדה שהוא הפך להיות מעין הורה שלישי לילדים האלו, ושהוא מרגיש שזה לא התפקיד שלו. אבל הוא לא מדבר על הנושא עם אחיו, כי לא נעים לומר שהוא לא יכול לעזור. לא נעים לו לומר שהוא קבע איתי".
לילדים האלו יש רק את דוד שלהם שידאג להם
א' נגעה בלב העניין: "מצד אחד זה מצב מתסכל ומכעיס, כי אני מרגישה שהוא קצת מזניח אותי. אנחנו מתראים אולי פעמיים בשבוע, ואני רוצה יותר. מצד שני, הוא עוזר למשפחה שלו. מי אני שאומר לו לא להיות שם בשביל אחיו? אנחנו יוצאים רק שלושה חודשים, זה לגיטימי לומר בשלב הזה של היחסים בינינו שזה מפריע לי?" היא שואלת, ואני לא אומרת דבר.
אני מניחה שאין תשובה ברורה לדילמה הזו, ואין פיתרון קל. במהלך ארוחת הבוקר אני מגלגלת את המצב הלוך ושוב בראש, מנסה לחשוב מה הייתי עושה במקומה. אני חושבת על הילדים המסכנים האלו, שאין להם לא אבא ולא אמא שבאמת מגדלים אותם. יש להם רק את הדוד שלהם. מה יקרה אם גם הוא יסרב?
מצד שני, לבן זוגה של א' יש חיים משלו. לא ייתכן שהוא יסכים כל הזמן לבטל פגישות בשביל לשמור על האחיינים שלו. "אני חושבת שאת צריכה לדבר איתו על מה שמפריע לך. תאמרי לו בעדינות שאת מעריכה את המסירות שלו למשפחה שלו אבל שאת רוצה לבלות איתו יותר. אל תעשי סצנות, אבל תסבירי לו למה את מצפה. הכי טוב פשוט לומר מה את רוצה", אני מציעה לה ומקווה שזו העצה הנכונה.
א' עדיין מתלבטת ואומרת שהיא תחשוב מה לעשות. כל שנותר לי לעשות זה לקוות שחברתי ובן זוגה יצליחו להתגבר על הבעיה הזו ביחסיהם.
היכן עובר הגבול בין מחויבויות שלנו למשפחתנו, לבין הרצון והצורך שלנו להשקיע בקשר זוגי? מה אתם הייתם מייעצים לה?
המייל של אלינור
לפנייה לכתב/ת 
