סלח לי עולם, כי חטאתי
ט"ו בשבט הוא חג איכות הסביבה, ואיה קרמרמן מרגישה צורך להתוודות: על בזבוז המים, צריכת הדלק של ה"דוס-מוביל", וכמות המרכך שנשפכת למכונת הכביסה. מחר היא תשתנה
ראיתי המון סרטים בחיים. מהגרועים ביותר, ועד לאלה שדווקא אמורים להיות בעלי ערך קולנועי, ובסוף מתגלים כשממון אינסופי. לצערי, השקפות רבות שאני מחזיקה בהן עוצבו בהשראת אותם סרטים - כמו למשל מהי אהבה, או איך התאהבות אמורה להיראות. קונספט קצפתי שגוי ביסודו, שראשי מסרב להיפרד ממנו כי הוא כבר חדר את כל שכבות קליפות המוח.
אחת התפיסות ההוליוודיות התקועות בראשי, שהכי מתנגשות עם מי שאני בוחרת להיות ומה שאני מאמינה בו היום, היא הקסם שבווידוי הקתולי. בסרטים הכל נראה קל ויפה. נכנסים לתא הווידויים, אומרים "סלח לי אבי כי חטאתי", נענשים בלומר 20 פעם "מרי הקדושה" (אין לי מושג אם זה ארוך או לא) – והכל נסלח. ממש מעורר קנאה. כמה קל להגיע לגן עדן, כמעט כמו הכביש המהיר החדש לתל אביב, אתה משלם קצת, ומגיע לפני כולם. קלי קלות.
טוב נו, כמובן שאצלנו זה יותר מסובך. ביהדות אין איזה נציג מטעם הריבון עם פלומבת "חנינה בהשגחת בד"צ העדה הנוצרית", צריך להתוודות בפני האל, ומכיוון שיש לו רנטגן (לא זה מנתיבות), אם אתה מעגל פינות - הוא יודע. וגם יש תהליך שכולל כמה שלבים פנימיים, וזה לא הטור לפרט.
ואחרי כל זה: וידוי
ט"ו בשבט הוא החג של איכות הסביבה. אנחנו חוגגים יום הולדת לעצים, עסוקים בנטיעות, מטיילים ביערות (בלי להשאיר לכלוך כמו תמיד), מברכים בכוונה יתרה ומודים על פירות הארץ. רעיון נפלא, מאוד פוליטיקלי קורקט וטרנדי. האמת היא שכל ההפנינג הזה לא נשמע לנו הזוי בתכלית, רק מהסיבה שמימי הגן חזרנו הביתה ובידינו שתיל של אמנון ותמר (מי בחר את השם הנורא הזה? ברור לא מישהו שמכיר את הסיפור התנ"כי).
אבל אמרתי לכם, אני יהודיה טובה, עם ראש מלא קונבנציות נוצריות. לכן אני מנצלת את ט"ו בשבט כדי לפצוח בווידוי כל-כך לא יהודי: "סלח לי השר ארדן, כי חטאתי".
הנה זה מגיע: קוראים לי איה ואני בזבזנית מים. לא רק במקלחת. אני אפילו מוכנה לשטוף כלים כדי להרגיש מים חמים זורמים על הידיים. כל יום אני אומרת שאני אקצר, אבל ברגע האמת, אני לא מסוגלת לסגור את הברז. שמתי חסכמים, אבל זה רק גורם לי להרגיש שאני חוסכת ובסוף - מבזבזת יותר.
אני נוסעת בדוס-מוביל (אוטו ענק עם מיליון מושבים). אני אולי שומרת על החוק כשמדובר בחישוב נכון של בוסטרים וטוסיקים, אבל זה בא על חשבון צריכת דלק מפלצתית.
קניתי שקיות סופר רב-פעמיות, אבל אני שוכחת להחזיר אותן לאוטו לפני הקנייה הבאה ותמיד מושכת עוד ועוד ניילונים מהמכונה שבקצה הדוכן של הקופאית. לשולחן שבת, הסלמון מגיע מנורווגיה והמיסו למרק והסויה מגיעים מיפן, בלי כל התחשבות בכמה דלק התבזבז כדי להביא אותם לכאן. אתה מבין, השר? סויה שמכינים שמכינים ביפן פשוט טעימה יותר מסויה שמכינים ישראלים באזור התעשייה חולון.
ואני לא אתחיל עם כמה כביסות אני עושה בשבוע או כמה אני מתעללת במייבש. והדטרגנים - כמה אקונומיקה ומרככי כביסה, אוף, הריח שלהם נכנס לי ישר לנשמה.
קצת ירוק זה לא מספיק
אז נכון, אני ממחזרת כמעט הכל, מנסה לכפר על חטא. ניירות, קרטוני חלב, בקבוקים. שירותי האורחים שלנו נראה כמו המוזיאון בחירייה - ערמות של זבל, המחכה לשנות את צורתו ולחזור לחיים חדשים. את קליפות הירקות אנחנו נותנים לאוגרת, ואת השאר - אני עדיין במשא ומתן עצמי אם להתחייב לקומפוסטר. ויש לי יום ירוק
אחד בשבוע - שבת. אפס זיהום אוויר, מאה אחוז טבעיות וזרימה.
אבל זו טיפה בים. אני חלק מעולם של חוטאים, כשמדובר בסביבה. כולנו יכולים להיות יותר טובים. כולנו יודעים להדר ולדקדק בדברים מסוימים שחשובים לנו, ושוכחים לעתים את מה שחשוב לעולם כולו. אנחנו מכירים את הפרקים הראשונים בספר בראשית, שבהם נאמר שקיבלנו את העולם כדי לשמור עליו. וזה שסילקו אותנו מגן עדן בבושת פנים לא אומר שזכותנו להרוס אותו.
מה שאני מנסה לומר, וזה וידויי, הוא שעמוק בפנים אני יודעת את האמת. לשלוח את הילדים לכלוב מחזור הבקבוקים, זה לא זה, זה לא מספיק. אני באמת צריכה לשנות הרגלי חיים. לעומק. אשתדל ממחר. בינתיים, תן לי עונש, ככה כדי להרגיש טוב עם עצמי. למחוק את תחושת האשמה. אולי לראות 20 פעם את הפרסומת עם האשה והפנים הנסדקות שמזהירה ש"ישראל מתייבשת"?
