כך משכנעים הורים לוותר על ברית מילה לתינוק
ברית המילה נראית להם מנהג ברברי ומיושן אך הם חוששים שיצחקו על הילד. הורים שויתרו על הברית מתגייסים לעזרתם של אלו שמתקשים להחליט ומספרים בכינוסים מיוחדים איך הבן שלהם חי בשלום עם העורלה שלו. מוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" בהצצה נדירה למפגשי המתלבטים
שישי אחר הצהריים, סלון תל-אביבי, זוגות בשלבי היריון שונים, הורים ותיקים וכמה ילדים. "ברית המילה היא טקס ברברי," קובע אבא לתאומים. "אין לנו זכות לעשות דבר כזה לתינוק חסר ישע. מילה היא תקיפה. העורלה היא לא חתיכת עור, אלא רקמה עם תאים פונקציונליים." הנוכחים מהנהנים.
מטרת המפגש: לחבר בין הורים שלא מלו את בניהם לבין הורים לעתיד שמתחבטים בסוגיה. מארגנת הערב היא רונית טמיר ,(44) מתכנתת מחשבים מתל-אביב ואם לשתי בנות (8 ,15) ולבן (10) שלא נימול. טמיר היא ממייסדי קבוצת הורים לילדים שלמים (קה"ל,( שאותה הקימו לפני עשור ארבעה זוגות הורים שמתנגדים לברית. הם מפגישים בין הורים לילדים לא נימולים וגם בין הילדים עצמם, תומכים זה בזה, מחליפים מידע בנושא ומגדירים את פעילותם כסובלנית ולא אקטיביסטית. יש להם, למשל, רשימת רופאים "ידידותיים לעורלות," כלשונם, שבביקור אצלם אפשר להימנע מרגעים מביכים. הם גם מעבירים מפה לאוזן את שמו של רופא דתי, שמועסק בטיפת חלב ומסרב לבדוק ילדים לא נימולים.
מפגשי המתלבטים נערכים אחת לחודשיים, כל פעם בבית אחר של הורים שלא מלו את ילדיהם. פרטי המפגש מתפרסמים בפורומים שונים ובאתר הקבוצה .(kahal.org) "אין לנו נציגים קבועים שנשלחים לכנסי המתלבטים ונואמים בלהט," מסבירה טמיר לנוכחים. "הנציג שנשלח לכנס הוא הורה שמוכן לתרום מזמנו. אם הורים ותיקים לילדים שלא נימולו ירצו להשתתף, אני אשמח, כי אחרי שלא עושים ברית מילה ועוברות כמה שנים, שוכחים שפעם התלבטנו קשות, שחששנו שסבתא תתנכר לילד ושסבא לא יסלח לנו.
"בשונה ממה שאתם חושבים בשלב הזה, לא לעשות ברית מילה זה לא עניין גדול. אחרי שמחליטים ממשיכים לחיות, לשלם משכנתה. אני נזכרת שהבן שלי לא נימול רק פעם בחודשיים, בכנסי המתלבטים. אף פעם לא התנכלו לי או מתחו עליי ביקורת. אני גם לא חוששת שיקרה לבני משהו רע."
מקלחות משותפות
המפגש נפתח בשאלה העיקרית שמטרידה את המתחבטים. "אתם רוצים לדעת אם יצחקו על הילד שלכם כשהוא יגדל," מבטאת טמיר חשש של רבים. "אין לי תשובה מוחלטת. עוד לא קיבלתי אף טלפון מהורה שמדווח שמציקים לבן שלו, והבן שלי לא נתקל בבעיה. אנחנו חיים בחברה אלימה, והחברה בבית הספר אלימה במיוחד. אני יכולה להבטיח לכם שיצחקו על הילד שלכם, אבל לא על העורלה. מניסיוני צוחקים על ילדים בגלל סיבות שונות ומשונות, כמו הצבע של הילקוט או העובדה שהשם שלו מתחרז עם מילה כלשהי. אתם לא יכולים לדעת לאיזה נושא הילדים ייתפסו, ולכן זה לא משהו שאתם יכולים לשלוט בו.
"בבית הספר אי-אפשר לדעת אם ילד נימול או לא, כי כל הילדים לבושים. דבר אחד אני יכולה לקבוע בוודאות: אתם לא יכולים למנוע את זה שיצחקו על הילד שלכם על-ידי ברית מילה. צוחקים על בנות בדיוק כמו על בנים, בלי קשר לברית."
מה לגבי גיל ההתגברות, תוהה אחת המתלבטות, מה עובר אז על הילדים? "בעניין הזה יש פחות נתונים," מודה טמיר. "רוב הילדים שאני מכירה שלא נימולו נולדו אחרי .1999 עד אז היו בודדים. אלה שאני מכירה, חלקם כבר בצבא ועשו קורס קצינים. הם התרחצו במקלחות משותפות ולא מדווחים שצחקו עליהם, אבל אני לא אומרת שזה לא יכול לקרות.
"באחד המפגשים התארח בחור בן 22 וסיפר שכשהיה בכיתה ח,' צחקו עליו בבית הספר. כולנו, הורים צעירים והורים בדרך, עצרנו את נשימתנו, ואז הוא הוסיף, 'כי אני נמוך.' נשמנו לרווחה. שאלנו אותו אם העובדה שהוא שלם היוותה חיסרון. הוא אמר שעבור הבנות זה דווקא נחשב מעניין. לי זה לא משנה אם יתלהבו מהעורלה של הבן שלי או לא. אני לא צריכה שכל היקום יתלהב ממנו. הוא יצטרך למצוא אישה אחת שתאהב אותו כמו שהוא."
למרות שהכינוס נערך בתל-אביב, טמיר מדווחת שלא מדובר בתופעה מקומית. "למפגשים באים מכל הארץ – מבית-שמש, מבאר-שבע, מזכרון-יעקב ומקריית-שמונה. תל-אביב אינה בירת העורלות. לנו, ההורים שלא עשו ברית מילה, אין מאפיין דומיננטי נוסף. לא כולם שמאלנים או הומואים תלאביביים. יש בינינו אנשים שמגדירים את עצמם כמאמינים, אבל מוכנים לוותר על המצווה הזאת או חושבים שאלוהים לא התכוון לחיתוך גופני. עם זאת, מהיכרותי עם אלפי הורים, נדמה לי שיש קורלציה בין מי שמחליטים לא למול לבין השכלה גבוהה.
"להערכתי, התופעה הרבה יותר נרחבת מכפי שמשערים ומתפשטת בקצב הולך וגובר. לפעמים אני לומדת על אנשים שלא מלו במקרה, למשל כשאני רואה ילד שאינו נימול עושה פיפי במדורת ל"ג בעומר. פעם שאלתי את הגננת של הבת שלי והיא אמרה שכמעט בכל שנה יש בגן ילד שלם, וזה היה עוד לפני עשר שנים."
טמיר נזכרת באב שסיפר לה בדמעות שהוא מצטער על כך שמל את בנו. "כשהמילה נערכה הוא התחרט, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא ביקש להשתתף באחד המפגשים, כי רצה לספר על הטראומה. כמעט בכל מפגש יש זוג-שניים שיש ביניהם חילוקי דעות חריפים. נהוג לחשוב שהאם היא בעלת הלב הרחמן ושהגבר הוא הקשוח מבין השניים, אבל זה נכון רק ב50- אחוז מהמקרים."
גם סבים וסבתות לעתיד מגיעים למפגשים. "הם רוצים לראות שיש אנשים נורמלים שלא מלו את בניהם. למפגש אחד נכדה הרה הביאה את סבתה שהתרגשה לקראת הולדת הנין הראשון. הסבתא, דתייה מעל גיל ,80 אמרה שהדבר הראשון שהיא חשבה עליו הוא מה אביה היה אומר על זה, אבל במחשבה שנייה היא מקבלת את החלטת נכדתה ותשמח בנין שלה כמו שהוא."
הראשונה שקמה לשטוח את סיפורה האישי בפני המתלבטים היא נועה אור גולדפינגר ,(28) מוקדנית נשואה ואם לבן מאזור המרכז. "היה לי קל להחליט לא לעשות ברית מילה," היא אומרת. "נחשפתי לרעיון עוד בתיכון, כשאחת המורות אמרה שאפשר גם לא למול. הנושא הזה היה רחוק ממני שנות אור באותו שלב של חיי, אבל כבר אז הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. כעבור שנים הכרתי את מי שלימים הפך לבעלי. בפעמים הספורות שבהן ברית המילה עלתה בשיחה בינינו, אמרתי לו שאני לא רואה סיבה לעשות את החיתוך הזה ושלא אכפת לי מה אחרים עושים. כשהיחסים הפכו לרציניים, הודעתי לו: 'אני לא אתחתן ברבנות, ולא אעשה לבן שלי ברית מילה. טייק איט אור ליב איט.' הוא מאמין באלוהים, כך שלא היה לו פשוט לקבל את זה. הוא חשב שצריך לעשות ברית מילה כי זה כתוב בתורה וכדי שלא יצחקו על הילד."
בנם נולד לפני שנה ושמונה חודשים, ולהוריהם הם סיפרו על ההחלטה כבר בהיריון. "המשפחה שלי זרמה איתי, ידעו שאין טעם לנסות להתווכח איתי. המשפחה של בעלי הפתיעה אותנו. היינו בטוחים שתפרוץ מלחמת עולם סביב הנושא, אבל זה לא קרה. אפילו אחותו של בעלי, שחזרה בתשובה והפכה לברסלבית, לא העזה לומר מילה. חמותי אמרה: 'זאת החלטה שלכם. אנחנו לא מאושרים ממנה, אבל זו זכותכם.' אמא שלי עדיין מרגישה אי-נוחות. לפעמים היא אומרת לי שליד קרובי משפחה מסוימים אקפיד שהילד ילבש מכנסיים. לדעתי אלה חרדות רק שלה, כי כשהיא לא בסביבה והילד הולך בלי מכנסיים, אף אחד לא אומר לי שום דבר."
את לא חוששת שילדים יצחקו עליו, חוזרת אישה הרה לפחד הגדול ביותר. "ילדים לא צוחקים על השונה, הם צוחקים על החלש," עונה גולדפינגר.
כל האמהות עצובות
טמיר ידעה מנעוריה שלא תמול את בנה. "בגיל 14 הייתי בברית מילה וראיתי שהאמא מאוד עצובה," היא מספרת מאוחר יותר. "עד אז חשבתי שלתינוק לא כואב, כי זו 'חתיכת עור נטולת עצבים.' שאלתי את האמא מדוע היא עצובה, ולהפתעתי היא ענתה לי שכל האמהות עצובות בברית המילה, כי מכאיבים לבן שלהן."
הכאב לא היה הסיבה היחידה לרתיעתה מהטקס".זה נראה לי לא מוסרי. לילד יש זכות על גופו, ומילה מפרה את הזכות הזו. זה גם לא חינוכי בעיניי להגיד לילד: 'עשינו לך ברית כדי שתהיה כמו כולם.' אני לא אומרת לילדים שלי שהם צריכים להיות כמו כולם."
בעלה היה שותף לתחושותיה. "כשהבת הבכורה שלנו הייתה בת שבוע בעלי אמר לה: 'את יודעת מה היו עושים לך מחר, אם היית בן'? ומיד השיב: 'כלום.' באותו רגע ידעתי שהוא מבין אותי. כשהבן נולד, חמש שנים אחר-כך, היה ברור שלא מלים אותו."
-הוא שאל אתכם בגיל מאוחר יותר למה?
"הוא לא שאל למה לא חתכנו אותו, אלא למה לילדים אחרים כן חתכו. הסברתי לו שזו מסורת מתקופת התנ"ך, ושפעם לא ידעו שזה כואב ושהעורלה היא איבר חשוב, ולכן אנשים המשיכו את המנהג. הוספתי שאני ואבא שלו חקרנו את הנושא וגילינו שזה כן כואב ושהעורלה היא חלק מהגוף, ולכן החלטנו לא למול אותו. הוא מרוצה מההחלטה, אבל היותו לא נימול היא לא חלק חשוב מהזהות שלו, והוא לא מתעסק עם זה ביומיום בכלל."
-את לא חוששת שיהיו לו בעיות עם הממסד הדתי בעתיד?
"לגמרי לא. הוא יהודי כי הוא נולד לאם יהודייה. על ילד שלם אין שום הגבלה דתית, חוץ מזה שהוא מנוע מלאכול מקורבן המוקרב בבית המקדש. זו החלטה הפיכה, ואם כמבוגר הוא ירצה למול את עצמו,
לא אעמוד בדרכו. בגיל מבוגר יש פחות סיכונים מאשר במילת תינוק, משום שהעורלה כבר נפרדת מהעטרה. כשמבוגר סובל למען מטרה שהוא רוצה בה, הוא יותר עמיד בסבל מתינוק, שלא יודע מדוע נגרם הכאב וכמה זמן יימשך"
איך מנקים עורלה?
אחת השאלות שחוזרות במפגשי המתלבטים היא סוגיית הטיפול היומיומי בעורלה. בעורלה. "לא מטפלים בה, פוסקת רונית טמיר, "רוחצים את התינוק כרגיל. מתייחסים לאיבר המין כאילו זה אצבע: לא משפריצים מים פנימה, לא מנקים במקלון אוזניים ולא מנסים להפשיל גיל את העורלה. העורלה היא כמו שרוול, שקצת יותר ארוך מהיד. עד גיל שלוש-ארבע ה'שרוול' ו'היד' דבוקים, ואין לנסות להפריד אותם. אחר כך העורלה והעטרה נפרדות בטבעיות".
טמיר מתייחסת גם למפגשים עם הממסד הרפואי. "צריך לשים לב שהרופא בטיפת חלב לא ינסה להפשיל את העורלה, כי זה כואב לתינוק ועלול לפצוע. אם הרופא רוצה להדגים לכם איך מנקים, אמרו לו: 'בבקשה אל תיגע'. הכוח המקסימלי שראוי להפעיל על העורלה – אם בכל זאת רוצים להציץ פנימה, אולי יש שם פתק מאלוהים – הוא כמו שמפעילים על גב כף היד כדי להזיז את העור. יותא מזה, זה כואב. שולי העורלה אדומים יותר מהאיבר, כמו שהשפתיים אדומות יותר מהפנים. זו לא דלקת. אם אתם חוששים שמשהו לא כשורה עם איבר המין של התינוק, תתקשרו לרופא נחמד, אחד מאלה שאנחנו עובדים איתם".