ניסור אחרון ופרידה
"המסור 7" סובל מתסריט מבולגן ושימוש מיותר וזניח בתלת ממד, ובכל זאת מצליח לספק שעה וחצי של בידור סאדיסטי לא רע. בואו נעצור את זה כאן
לפני הכל, הרשו לי לשבח את מפיצי ארצנו, שמצעידים אותנו בגאון אל המאה ה-21: אחרי מסורת ארוכת שנים במסגרתה סרטי "המסור" יובאו לבתי הקולנוע אצלנו באיחור של קרוב לשנה, הרי שפתאום "המסור 7 בתלת ממד" מגיע אלינו במהירות שיא - חודשיים וחצי בלבד אחרי שפקד את בתי הקולנוע בארצות הברית! אכן, העתיד כבר כאן.
וכעת, לסרט עצמו. מבלי להיכנס לנפתולי העלילות הסבוכות של ששת הסרטים הקודמים, אפשר להסתפק בכך שיש לנו כאן (שוב) רוצח סאדיסט (השוטר מארק הופמן, שהופיע לראשונה בסרט השלישי והפך לממשיך דרכו של ג'יגסו לאורך השנים) ושני קווים עלילתיים, עם הצטלבות מועטה עד זניחה ביניהם: האחד עוסק במצוד של שוטר נוסף, מאט גיבסון, אחר הופמן. השני מלווה את בובי דאגן, לוזר שהפך למיליונר בזכות ספר אוטוביוגרפי לכאורה המתעד על חוויית המבחן שלו אצל ג'יגסו ואת המהפך שזו חוללה בחייו.
קצת קשה להסביר את הרקע העלילתי מעבר לכך, מבלי לקלקל לצופה את הטוויסטים העלילתיים - הדי עלובים, יש לציין, לפחות לעומת הסרטים הראשונים בסדרה. ובכלל, מבחינה תסריטאית זהו אולי אחד הפרקים הפחות משכנעים ומלוכדים שידעה סדרת שוברי הקופות הגדולה של תעשיית סרטי האימה בעשור האחרון. ולמרות כל זה - והעובדה שמרבית המבקרים בארצות מיהרו לסמן את "המסור 7" בתור הקטסטרופה הגדולה ביותר של הז'אנר בשנה האחרונה, והשימוש המיותר עד בלתי מורגש בתלת ממד - יש לנו כאן שעה וחצי של בידור סאדיסטי לא רע בכלל.
"המסור 7". אולי די?
קווין גרויטרט, שערך את חמשת הסרטים הראשונים וביים את השישי, מצטיין במחלקה בה התחיל: "המסור 7" נהנה מקצב מהיר, שלא לומר מסחרר, וקפיצות חדות ויעילות בין שני קווי העלילה ונספחיהם (כלומר, הנרצחים הזניחים ודרכי המיתה המשונות שלהם). בכך הוא כמעט מפצה על התסריט המטופש ובעל הנטייה להסברים מיותרים לקראת סופו.
יתכן שהדבר המעניין היחיד בעלילה של "המסור 7" הוא השילוב בין הדיון בתרומתו של הג'יגסו לקורבנותיו ששרדו את המבחן (שנולד למעשה עוד בסרט הראשון) לבין הפוטנציאל התקשורתי הגלום בכך, שמתבטא באמצעות דמותו של דאגן. הברקות פסיכולוגיות אולי אין כאן, והדיון הזה לא ממש מתחבר לעלילת הסרט באופן מוצלח במיוחד, אך מעניין לראות כיצד המקרה הזה משתלב במערכת המוסר והערכים הביזארית שאימצה לעצמה סדרת הסרטים הזו.
אך למרות הנקודות המסקרנות והעריכה המקצועית והיעילה, קשה להתעלם מתחושת המיצוי שמלווה את הצפייה בסרט השביעי. הג'יגסו עשה את שלו, הג'יגסו יכול ללכת. אולי הגיע הזמן להיפרד, להניח לרוצחים המתחלפים (בערך) ולמכשיריהם הזדוניים ולעבור לסדרת אימה מצליחה חדשה. רק שזו לא תהיה "פעילות על טבעית" המשמימה.