"אני כותבת כדי לזכות בחיי נצח"
הסופרת נורית גרץ כותבת בכל מקום, תוך כדי הליכה והאזנה למוזיקה, ואפילו בחלומות. "אני כותבת על מה שנוגע לי ומסעיר אותי", היא אומרת, "בכתיבה אני מרחיבה את זמן החיים שלי"
הסופרת וחוקרת הספרות והקולנוע נורית גרץ כותבת תוך כדי הליכה ושיטוט, תוך כדי מחשבות ואפילו בחלומות. "אני כותבת בכל מקום", היא מעידה על עצמה, "והכתיבה, היא גם מחיקה. כמו שפלובר נהג לומר, יום גדול הוא יום בו מחקתי שתי פסקאות".
"אני לא כותבת בלי מוזיקה" היא מוסיפה, "המוזיקה מאפשרת לי לדאות. את הספר על עמוס ('על דעת עצמו' העוסק בחייו של עמוס קינן), כתבתי לצלילי מוצרט". גרץ מגדירה את הכתיבה כחלק מהחיים שלה, ושאחת הסיבות לכך שהיא כותבת היא לזכות בחיי נצח - כיוון שקיבלנו זמן מוגבל לחיות בו, והכתיבה במובן מסוים מאריכה את החיים. "הספרות נותנת מרחב נשימה", היא טוענת.
פרופסור נורית גרץ נולדה בירושלים ב-1940. בשנות השישים פגשה את הסופר, העיתונאי ואיש הרוח עמוס קינן,
ולזוג נולדו שתי בנות, רונה ושלומציון קינן. גרץ פעלה ועודנה פועלת באקדמיות בארץ ובעולם, וכתבה ספרי מחקר רבים בנושאי ספרות וקולנוע, ביניהם: "חרבת חזעה והבוקר שלמחרת" ו"עמוס עוז: מונוגרפיה". ספרי הפרוזה שכתבה הם "על דעת עצמו" על חייו של עמוס קינן, שהיה מועמד לפרס ספיר ב-2009, ו"אל מה שנמוג",
שכתבה על חייה של אמה (הוצאת עם עובד).
לפנייה לכתב/ת 
גרץ. הכתיבה מאריכה את החיים
צילום: חגי דקל
מומלצים
