מחפשים עתיד מתוק, בעבר הרחוק

"כשהצלחנו, נכנסנו לאגו טריפ עם כסף ומעריצות, ופתאום בא האלבום השני והביא לנו אחת בהפוכה לפרצוף", מספר שלומי ברכה על המשבר שכמעט פירק את משינה. מדור חדש, "טלפון לעבר", חוזר לרגעי מפתח בחיי גיבורי המוזיקה שלנו

אור ברנעפורסם: 21.01.11 , 13:13

שלום שלומי. מה שלומך?

"טוב מאוד, תודה. מה שלומך אתה?"

בסדר גמור. עסוק במחשבות על האלבום השני שלכם, "משינה 2 ", בקיץ 87'. תקופה לא קלה עברה עליכם אז. נכון שלא רציתם להוציא סינגלים לרדיו?

"כן, זה נכון".

למה?

"היתה אז אופנה להוציא תקליט שדרים, כדי שהשדרנים ברדיו יידעו מה אתה רוצה להשמיע. אנחנו רצינו לתת לשדרנים את כל האלבום, ושיחליטו לבד איזה שיר בא להם לשים".

משינה בסוף שנות ה-80. "נס שהגענו לאן שהגענו" (צילום: ברי פרידלנדר)

באמת חשבתם שזה יעבוד?

"האמת היא, שהאלבום כולו היה ניסיוני, אז לא ניסינו שהוא יעבוד. רצינו, אבל עשינו הכל הפוך".

זו החלטה מאוד קיצונית, אחרי שהאלבום הראשון שלכם היה כל כך מוצלח.

"למרות שנכנסנו למיינסטרים, אנחנו להקה מאוד קיצונית. גם בדרך שלנו לשנות את הסיסטם".

ואיך הרגשתם כשלא השמיעו את השירים שלכם ברדיו?

"היה בלגן. האלבום עצמו היה קשה לעיכול. הסאונד שלו היה גס. מאוד רצינו שהוא יצליח, אבל עברנו איתו מסע מוזיקלי מאוד עמוק ומעניין, שלקח הרבה זמן. בסופו של דבר, היינו מאוד מרוצים מהתוצאה. בשלב יותר מאוחר נשברנו והוצאנו את 'אנחנו שניים' כדי-ג'יי".

נפגעתם.

"נגיד את זה ככה: באלבום הראשון, כל שיר היה להיט. כל ההופעות היו מפוצצות. ההופעה האחרונה היתה בפארק הירקון מול 50 אלף איש ורעדו לי הרגליים כשעליתי לבמה. לא האמנתי שזה קורה לי. הייתי בן 23. נתתי אקורד והוא חזר אלי כמו בומרנג מרמת אביב ג'. זה היה עוצמתי ולא ידעתי איך משתלטים על הסוס הפראי הזה".

האלבום השני. "הוריד אותנו מהעץ שטיפסנו עליו"

ואז...

"ואז האלבום השני היה בדיוק ההיפך. אחרי שהצלחנו ונכנסנו לאגו טריפ שחשבנו שאנחנו מסודרים ושיש כסף ומעריצות, פתאום בא האלבום השני והביא לנו אחת בהפוכה לתוך הפרצוף. אבל במבט לאחור, זה גם היה האלבום שסידר לנו את החיים ונתן לנו את ההמשכיות, כי הוא הוריד אותנו מהעץ שטיפסנו עליו. יש הרבה אמנים שאחרי הצלחה לוקח להם הרבה זמן, אם בכלל, לרדת למטה. לנו זה קרה מאוד מהר".

אחרי שלא השמיעו את השירים ברדיו גם לא הגיעו להופעות.

"ההופעות היו ריקות. הגענו פעם אחת לצוותא והגיעו 30 אנשים. היינו צריכים לתלות בדים בצדדים כדי שזה ייראה מלא. אבל זה היה מופע מהמם. המופע הכי טוב שעשינו אי פעם".

מ-50 אלף ל-30 איש. חתיכת הפרש.

"אני לא מכיר הרבה אמנים בארץ שבאלבום הראשון הגיעו לפארק הירקון והביאו 50 אלף איש".

אז מה עשיתם?

"היה משבר מאוד גדול וכמעט התפרקנו. ההופעות שברו אותנו לגמרי. התחלנו להתווכח ולריב ונהיה בלגן גדול. אבל החברות בינינו וההמשכיות ניצחו, והלכנו לעוד אלבום אחד שגם הוא לא הצליח".

בהופעה. "החברות וההמשכיות ניצחו" (צילום: אור אלתרמן)

אז איך בכל זאת נשארתם בסביבה?

"מה שהחזיק אותנו זה ההופעות. אנחנו להקת הופעות, אנחנו טובים על הבמה. בהופעה, אתה לא יכול לזייף ולפברק, צריך באמת לנגן. אהבנו את זה, נלחמנו והופענו בכל חור. בבתי ספר באשדוד ובאשקלון וגם באולם קולנוע בדימונה מול 20 איש".

התפשרתם.

"לא התפשרנו. באנו והופענו. נהנינו מהחברה האחד של השני, התמדנו והיתה לנו נחישות לנצח. הצלחנו לחצות את התקופה הקשה הזו ולשרוד".

ומה הלקח שלמדת?

"למדתי שבחיים צריך להתמיד ואין טעויות. צריך ליהנות מהדרך. התוצאה זניחה".

אבל נחמד יותר כשהתוצאה טובה.

"אבל אין אהבה בלי שנאה ואין הצלחה בלי כישלון, חבר".

מה לדעתך הייתם עושים אם זה היה קורה היום?

"היום אנחנו בזמנים אחרים. אני לא חושב שאם משינה של אז היתה קיימת היום היא היתה מצליחה. הכל היה רלוונטי לאותה תקופה. יש היום הרבה מאוד דברים טובים, יש המון מוזיקאים מוכשרים בארץ. אני רואה הרבה הופעות. הסצינה האלטרנטיבית פה מאוד מעניינת. הרבה אמנים מסתובבים, אבל המדינה שלנו ממש קטנה ומאוד קשה פה במוזיקה. גם ההישרדות שלנו לא פשוטה עד היום. זה נס שהגענו לאן שהגענו".

אתה מרגיש שלפעמים אתם צריכים להילחם על המקום שלכם?

"אנחנו עובדים קשה בעסק שלנו. אולי בחו"ל אפשר לנוח על זרים. יש לך הצלחה ואתה לוקח את הזמן. אבל בצעירותנו הוצאנו אלבום כל שנה. אתה כל הזמן צריך להיות חרוץ ולהתפתח, להסתקרן ולחפש דרכים חדשות".