מול מצלמות ההבטחה
סרט התעודה המוזיקלי המצוין "ההבטחה", המתעד את ברוס ספרינגסטין כיוצר צעיר המחפש את דרכו האמנותית, חושף רגעים לא קלים בעבודתו של הבוס מול להקתו אבל גם את כישורי התקשורת הנדירים שלו
קטע מהסרט התעודי
ג'ון לנדאו, המנהל של ספרינגסטין, מעיד בו שבזמן העבודה על האלבום המעולה "Darkness on the Edge of Town", השניים חיפשו ליצור "צליל שמנטרל את הזוהר", ולנדאו מאייר ש"רצינו שהאלבום יישמע כמו קפה שחור". "ההבטחה" הוא באמת סרט על מגה-סטאר שאין בו זוהר, והוא יותר קפה שחור מאשר מרבית סרטי התעודה המוזיקליים שמעדיפים להתנהג כמו משקאות תוססים או אלכוהוליים.
באמצעות מעט סרטים משפחתיים, קטעי ארכיון מהשנים 1976-1978 וראיונות עם האמן והצוות סביבו (המנהל, טכנאי ההקלטה והמיקס וחברי האי-סטריט בנד), משרטט הבמאי טום זימני את האמצעים בהם ספרינגסטין, אחרי הזינוק האדיר באלבום "Born To Run" מ-1975, ניסה בגיל 27, כפי שהוא אומר, למצוא לעצמו את "הדרך להתבגר". בגיל בו כמה מהכישרונות הכי מזהירים של תחומו נפרדו מהחיים, ספרינגסטין חתר לעצב לעצמו זהות שאמנם תכיל את התהילה, הפרסום והאפשרויות החדשות, אבל עדיין תעגן אותו במשפחה ובקהילה סביבו, וכן, כמובן, זהות שגם תסייע לו להתקרב למימוש שאיפות הגדולה שלו כאמן. וזה לא היה פשוט, בזמן שסכסוך משפטי מול מנהלו הקודם על ההחלטות והבעלות על יצירתו מנע ממנו מלפרסם חומרים.
ספרינגסטין הצעיר. הסרט לא מפאר ולא מאדיר
לפני חודשיים יצא לספרינגסטין אלבום פנטסטי בשם זהה, "ההבטחה", שהוא אחד המוצרים הטובים ביותר בהצפה הבלתי נדלית שמספק פס הייצור הכה משגשג בפופ של אריזות הבוקס-סט, החומרים הגנוזים והחשיפות הארכיוניות. והוא חריג ממרבית המוצרים הדומים לו, כולל של אמנים לא פחות גדולים מספרינגסטין. דומה שמעולם לא היה מקרה כזה של אמן שבאופן כה מודע ומדויק בחר בזמן אמת לוותר על לפחות שתי אסופות שירים אפשריות, חלופיות ולא פחות משכנעות, לטובת "Darkness" המקורי, שהיה יחסית חמור סבר ואפל. הוא הותיר גנוזים גם להיטי פופ מעולים וגם יצירות לא פחות טעונות וחזקות מאלו שכן נכנסו לאלבום ההוא.
"ההבטחה" הישן-חדש אינו אלבום של שחזור או מחזור או שיווק עדכני של סחורות ישנות לסחיטת כספים חדשים מהמעריצים הותיקים. זה מקרה די נדיר בו אמן מסדר הגודל שכזה, שמאחוריו כבר 17 אלבומי אולפן, גואל מאלמוניותה אסופת שירים שלטעמי היא אחת מחמש העבודות הכי טובות שלו עד היום.
ספרינגסטין בן 27. מחפש את הדרך להתבגר
ספרינגסטין אומר בסרט שבאותה תקופה ניסה למזג בין האינסטינקט האמנותי שעמד לרשותו כבר אז, לבין האינטלקט האמנותי שנרכש מאוחר יותר עם השנים. אבל האמת היא, ולא משנה עד כמה גם לניהול של לנדאו היה חלק ניכר בכך, שספרינגסטין תמיד היה אוצר-עצמי מעולה. לכישורי הכתיבה שלו תמיד נלוו ביקורת עצמית ויכולות עריכה, ניתוח וסינון יוצאי דופן. והסגפנות של "חשיכה" ביחס לגרנדיוזיות של "נולד לרוץ" חנכה דינמיקה עקבית של אלבום גדול-אלבום קטן-אלבום מוחצן- אלבום מופנם, שנמשכה עוד שנים אחר כך. אחרי "חשיכה" הרזה בא "The River" הגדול מ-1980 ואחריו "נברסקה" הכה אינטימי ב-1982 , ואז "Born in the USA" הבומבסטי ב-1984, וכן הלאה.
אבל בשנות הכתיבה השופעת וההקלטות האינטנסיביות לקראת "חשיכה", בהריונם של השירים המעולים, שמרביתם ראו אור עולם רק בנובמבר שעבר, ספרינגסטין היה עדיין אדם צעיר שמנסה לפתח ולסגל אופני חשיבה ומשמעת ועבודה שישרתו את אלבומו הרביעי ושילוו אותו אחר כך גם לטווח הארוך.
מתערבים באולפן
הסרט "ההבטחה" לא מפאר ומאדיר את גיבורו, וגם לא מפחד לחשוף רגעים לא קלים בהתנהלות של הבוס מול עובדיו. הגיטריסט סטיב ואן זאנט, למשל, קצת נחמץ בעקבות גניזתם של כה הרבה להיטי פופ פוטנציאליים, רק משום שלא הלמו את היצירה המהורהרת אליה הבוס שלו חתר באותה תקופה. וחברי הלהקה נראים בקטעי הארכיון כשהם שולפים שטרות ומהמרים באולפן, לאור היסודיות וההתלבטויות הבלתי פוסקות של ברוס, מה יהיו האורכים הסופיים של השירים.
"ההבטחה" הוא לא התעודה הכי טובה על גדולת ספרינגסטין ככותב, ולא מעט ראיונות מצולמים איתו בעבר התמקדו הרבה יותר בשירים פנימה. אבל זו ההצצה הכי קרובה שקיבלנו עד כה למעבדה האולפנית בה האיש וצוותו חקרו וליטשו את שלל המילים והלחנים שהביא מהבית.
חברי האי סטריט בנד. ואן זנדט (שני מימין) נחמץ בעקבות גניזת הלהיטים
אחד משיאי מימוש ה"הבטחה" בסרט מגיע בראיון עם צ'אק פלוטקין, שאחראי למיקסים ב"חשיכה" והמשיך עם ספרינגסטין לאלבומיו הבאים. פלוטקין קודם כל מתגלה כאדם חד וחכם וחם מאוד, ושוב מסתבר שלספרינגסטין היו היכולת והתבונה והרגישות (והמימון) לאסוף לצוותו הקבוע אנשים כה מעולים. אבל מה שבאמת מעורר
השתאות הוא סיפור קטן שבו פלוטקין מדגים את סוג התקשורת שנבנתה באותם ימים בינו לבין המעסיק שלו. סיפור שמדגים יפה את אחד המרכיבים שאחראים להפיכתו של ספרינגסטין לכזה communicator (וחבל שאין למונח תרגום ממש טוב בשפתנו) נדיר.
כך פלוטקין, על אחת מהשיחות-הנחיות שקיבל במיקסים: "הוא אף פעם לא אמר לי מה לעשות בתוך המוזיקה עצמה. אבל הוא אמר לי לאיזו תחושה לחתור. ושיר אחד הוא הסביר לי כך: 'תאר לך שאתה בקולנוע ועל המסך נראים זוג אוהבים בפיקניק. ופתאום המצלמה עוברת לגלות גופה שנחשפת לעיניהם. השיר הזה הוא הגופה: בכל פעם שאנשים ישמעו את האלבום, זה הרגע בו המת ייחשף לעיניהם. תן לי מיקס כזה, תן לי חוויה כזו'".
