פרשת שבוע כלכלית: מי חומד את משאבי הגז?
האם הצו האחרון בעשרת הדיברות, לא תחמוד, מתייחס למשאלת לב או לפעולה מעשית? אבי נוב סבור, כי במקרה של קידוח תמר, כאשר הממשלה רק חומדת רכוש פרטי באמצעות תוכנית להעלות מסים - כבר אז נגרמים נזקים לשוק
פרשת השבוע "יתרו" עוסקת, בין היתר, בעשרת הדיברות. הדברה האחרונה, "לא תחמוד", היא חריגה בעשרת הדיברות, והיא כוללת אזהרה למנהיגים שלא לחמוד את הקניין הפרטי של האזרחים. כוונת הממשלה להגדיל את המיסוי על תגליות הגז הטבעי בהתאם להמלצות ששינסקי, נובעת מחמדנות השלטון שהיא אסורה בהתאם לצו המקראי של לא תחמוד.
חשוב להדגיש כי שתיים מתוך עשרת הדיברות, לא תגנוב ולא תחמוד, נועדו להגן על הקניין הפרטי, שהוא הבסיס לקפיטליזם (להרחבה, ראו: פרשת משפטים). הגז הטבעי שנמצא מול חופי ישראל, אינו שייך לאזרחי המדינה כפי שהפופוליסטים צועקים בכל במה, אלא הוא רכוש פרטי השייך ליזמים אשר בלעדי השקעות העתק שלהם כלל לא היינו יודעים על קיומו של אותו משאב טבעי.
עשרת הדיברות
עשרת הדיברות, או עשרת הדברים בלשון המקרא, הינו אוסף של צווים קונקרטיים וקטגוריים, אשר תוקפם אוניברסאלי. לעשרת הדיברות מספר מאפיינים חשובים: (1) הדיברות מנוסחות בקצרה ובצורה קולעת; (2) אין הגדרות למונחים המופיעים בדיברות; (3) לא נקבע עונש למפר הדיברות; (4) הדיברות מנוסחות בעיקרם על דרך השלילה; (5) הדיברות מנוסחות בלשון נוכח.
הדיברות אינם כמו חוקים שניתן להוציאם לפועל. מדובר, ככל הנראה, במסמך המהווה מסמך יסוד של בני ישראל. מעניין לציין כי בתפילין שנתגלו בקומראן מצאו את עשרת הדיברות, דבר המעיד על החשיבות אשר ייחסו לו כמסמך יסוד.
החלק הראשון של עשרת הדיברות, הדתי, עניינו בקשר שבין אלוהים לבני בריתו, ואילו החלק השני, החברתי, עוסק בצווים מוסריים-חברתיים. נראה כי החלק השני אינו תמצית המוסר הישראלי, שכן חסרים בו צווים חשובים, כדוגמת "ואהבת לרעך כמוך".
לא תחמוד
הצו האחרון בעשרת הדיברות קובע: "לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמרו, וכל אשר לרעך" (שמות כ, יג). הצו של "לא תחמוד" הוא חריג בעשרת הדיברות, שכן בעוד הדיברות האחרות עוסקות במעשים, הצו של "לא תחמוד" עוסק לכאורה בדברים שבלב. כך סבור הפרשן המקראי המודרני קאסוטו (איטליה, 1951-1883) בפירושו לספר שמות, המסביר כי התשוקה עצמה היא כבר הסגת גבול, במחשבה אם לא במעשה.
מאידך, פרשנים אחרים סבורים כי הצו מכוון לפעולות מעשיות. כך לדוגמא, פרשן המקרא חזקוני (צרפת, 1310-1250) מסביר כי הצו של לא תחמוד כולל לא רק איסור על מחשבות האדם הרוצה ברכוש הזולת, אלא גם תכנון מעשי וייזום צעדים להעברת רכוש הזולת אליו.
החמדנות נאסרה כי היא מובילה לרוב לפגיעה בקניין. כך היה עם המלך אחאב שחמד את כרמו של נבות היזרעאלי, ופעל להורגו על מנת לתפוס חזקה בכרם (מלכים א, כא). כך התנהגו בעבר וכיום מלכים ורודנים, וכך גם מתנהגות ממשלות כיום.
אזהרה לממשלות
הדיבר לא תחמוד כולל ציווי לממשלות שלא לחמוד רכוש פרטי באמצעות מיסוי ובכל דרך נתעבת אחרת. המקרא אינו מסתפק בצו של "לא תגנוב" ומזהיר גם על "לא תחמוד", שכן כאשר הממשלה מודיעה על הכוונה להעלות מיסים כבר אז נגרמים נזקים למערכת השוק.
ככלל, הנטייה של הממשלות היא כל הזמן להעלות מסים על כלל האוכלוסייה כדי לממן עוד הוצאות מיותרות. אלא, שלעיתים נוצרת הזדמנות להפקיע רכוש מאזרחים מסוימים או להטיל עליהם מס מיוחד מבלי להעלות את נטל המס על האוכלוסייה. כך עשתה ועדת ששינסקי, אשר מסקנותיה מהוות מיסוי מפלה. אם ההמלצות יהפכו לחקיקה זאת תהיה הלאמה, שהיא דרך נקייה יותר לכנות גניבה של רכוש פרטי.
הדברים אמורים במיוחד ביחס לקידוח תמר, אשר הושקעו בו יותר ממיליארד שקלים. מסקנות ששינסקי עדיין לא הגיעו לידי חקיקה, אך כבר גרמו לנזק ממשי ליזמים ולבעלי המניות מהציבור. מכאן רואים כי כאשר הממשלה רק חומדת רכוש פרטי היא גורמת לנזק, ולפיכך המקרא מזהיר גם על "לא תחמוד".
ד"ר אבי נוב הוא עורך דין המייצג לקוחות מישראל ומהעולם בתחום המיסוי ומנהל את אתר האינטרנט הישראלי לתכנוני מס בינלאומיים, כולל מאמרים וחדשות מיסוי: http://www.IsraelTaxLaw.com .
ניתן לפנות אליו במייל: avinov@bezeqint.net
לפנייה לכתב/ת 
