הישרדות: גטו ורשה
האם צריך קולות ומראות המדמים שואה כדי לחוש את החוויה, או שמדובר בזלזול בניצולים? וגם: מה קוריאט רוצה מאלוהים? ולמה בעיריית ירושלים חושבים שאמנים ותיקים הם לא רלוונטים?
"תצוגה שכזו טרם נראתה במוזיאונים העוסקים בנושא השואה בארץ או בעולם". כך הכריזו בגאון אנשי מוזיאון יד מרדכי, בדבריהם על התצוגות המעוצבות, המשודרגות והעדכניות שלהן, אותן תוכלו לראות אצלם החל מהשבוע הקרוב.
הנה מה שמבטיחים לנו, המבקרים: על בגדיכם יקרינו טלאי צהוב כדי שתיכנסו לעניינים באופן חווייתי ומרגש כאחד. זה יקרה כנראה בסדר הכרונולוגי הנכון, עוד לפני שיובילו אתכם למתחם גטו ורשה, שם תרדו לחדר משוחזר מתוך אחד הבונקרים של לוחמי הגטו, שהוא העתק נאמן - על פי עדויות - של חדר אמיתי בבונקר ברחוב מילא 18.
הבונקר המשוחזר ב"יד מרדכי". מה הלאה? גילוחי ראש?
בעודכם בבונקר, תוכלו לשמוע פיצוצים ויריות, צרחות ובכי של תינוקות, וגם לחזות בהקרנת תמונות של בתים קורסים, אפר ואבק, אש ותמרות עשן. אלה יוקרנו על גבי הלבנים השרופות של קירות הבונקר, באופן "מרשים ומקורי", כך על פי מעצב המיזם, דוד גפן.
קרוב לוודאי שתעלו מהבונקר עמוסי חוויות, אבל זה לא נגמר כך, ובנאמנות מוחלטת להיסטוריה גם יעלו אתכם על קרון רכבת שחלונותיו מכוסים גדרות תיל, הרמקולים שלו מדמים שקשוק של גלגלים במפגש עם הפסים - ותסעו לשום מקום. הנסיעה היא וירטואלית, חוויתית כמובן וגם מחכימה, מפני שבמהלכה, כשאתם סגורים בתוך הקרון, יקרינו לכם מידע ויזואלי וקריינות רלוונטית לנסיעה הזאת, וגם לכל חווית האינסטנט-שואה-בכאילו שלכם.
הניצולים הולכים ומתמעטים, הזיכרון הולך ומתרחק, הדורות הבאים זקוקים להמחשה. אלה, מן הסתם, העקרונות המנחים של תצוגה שטרם נראתה כמוה, אבל תיאורה בידי יוצרי התצוגה והאחראים לה, כמו גם ההשראה שלה (בין היתר, "אפקוט", פארק דיסני - כך על פי המעצב) מעוררים רושם, איך לומר זאת בעדינות - די מזעזע.
השחזור ביד מרדכי. זלזול בכבוד הניצולים
עד מהרה מצאתי את עצמי תוהה אם בשלב הבא בהנצחה יוסיפו גם ריחות (של צפיפות ושריפות, אבק שריפה וגוויות) ואולי גם יאכילו את המבקרים בקליפות תפוחי אדמה מתולעות, או אולי - למה לא, זה יהיה נורא עוצמתי - יציעו להם לגלח את ראשם כבר בכניסה.
מה שמוזיאון יד מרדכי מתיימר להציע הוא סוג של "הישרדות: גרסת הגטו". לטעמי, יש מאחורי הכוונות הטובות להנצחה לא מעט זלזול בכבודם של הניצולים שנותרו כשמזמינים אנשים צעירים לשחק בשואה-לייט, ויש בהתנסות החווייתית הזאת טעם רע במיוחד, מפני שאי אפשר ולא צריך, בעיני, "להזדהות עם חוויית השואה" כדי לעורר רגשות (בכי? פחד? קלאוסטרופוביה?) אצל המבקרים. המחשת האימה כשלעצמה איננה תורמת דבר מלבד תחושה של אימה - ומה בדיוק לומדים מכך? שהשואה היתה נורא חווייתית וגם נורא מרגשת?
צדקת הדרך
בשבוע החולף מתה מפלגת העבודה, גברו הרינונים סביב הקרקעות של יואב גלנט, בכנסת התקיימו דיונים סביב תמלוגי הגז - ומי אמר בשידור חי בערוץ 2, "אם מאמינים בצדקת הדרך מגיעים להישגים?" - אף אחד מהגיבורים בפרשות הללו - אלא שלומי קוריאט, אבי הטחול והמנצח (הגדול. אין מנצחים קטנים) ב"רוקדים עם כוכבים".
קוריאט ופישר זוכים ב"רוקדים". מטרידים את אלוהים (צילום: יוני המנחם)
הוא סומן כפייבוריט כבר לפני כמה שבועות, השופטים פירגנו מקיר לקיר, ובאמת שאפשר היה להכין נאום נצחון קטן בבית במקום להעלות את רף הקלישאות לגבהים בלתי נסבלים: איזו צדקת דרך, ואיזו דרך, יש בין הרומבה לצ'ה-צ'ה לפוקסטרוט? במה כבר אפשר להאמין כשמבלים חודשים בחדרי החזרות בין משדר למשנהו? ולמה, למה להטריד את בורא עולם באותו נאום נרגש ולהודות לו על הזכיה? הוא לא סובל מספיק מכדורגלנים?
יש אנשים עם לב של אבן
יש בירושלים אנשים עם לב של אבן, וכמה מהם יושבים בפמ"י, החברה לפיתוח מזרח ירושלים. מטעמם של האנשים האלה יצאה השבוע הודעה לאמנים הפועלים במתחם חוצות היוצר ומנהלים שם את סדנאותיהם, כי עליהם להתכונן לפינוי מן הסדנאות. למה? יש שני טעמים מרכזיים: האחד הוא סכסוך על גובה דמי השכירות שהאמנים משלמים לעירייה, והשני פורט בשמאות שצירפה פמ"י לתביעת הפינוי: "סיבה נוספת ומרכזית היא הזדקנות אוכלוסיית האמנים במקום... האמנים הוותיקים, שיש בהם גם שהגיעו לגיל גבורות, נעשו פחות רלוונטיים לסוג המבקרים והקונים במקום".
פעם, כש"חוצות היוצר" היו בסך הכל חירבות בקו התפר בין העיר העתיקה למערבית, ביקשה עיריית ירושלים לייפות את המקום ולהפוך אותו למוקד משיכה באמצעות אותם אמנים עצמם, שחלקם פועלים במתחם כבר קרוב ל–40 שנה. כן, הם הזדקנו. זה משהו שקורה לבני אדם והופך אותם לא אטרקטיביים לחברות-לפיתוח למיניהן, כי מה כבר אפשר לפתח באדם זקן? את נסיון החיים שלו, את הוותק שלו, את הגאווה על כך שבגילו הוא עדיין יוצר? תודו ששום דבר מזה הוא לא "רלוונטי לסוג המבקרים" שפמ"י היתה רוצה לראות במתחם. אבנים, לעומת זאת – כמה שיותר זקנות, ככה יותר מוקד למשיכה, לפחות בירושלים.
